-פרסומת-

מתוך "דרור אדום" (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: דרור אדום – כשהשקר הכי טוב הוא לומר את האמת
| יום חמישי, 1 במרץ 2018, 17:00 | בידור ופנאי

סרטי מרגלים הם זן נכחד של סרטים. אין הכוונה לסרטי ג’יימס בונד, או חגיגות פעלולים כמו “קינגסמן” – אלה סרטי פעולה עם מרגלים במרכזם. כמעט סרטי קומיקס, או לא כמעט אפילו, במקרה של “קינגסמן“. סרטי המרגלים ה”אמיתיים” כמעט ונעלמו אחרי שנות השמונים, ומסיבה ברורה – הבלוק המזרחי ומסך הברזל נפלו, ומלחמת הריגול בין המזרח למערב, שהייתה כה סקסית לקולנוענים, נהייתה לפתע לא רלוונטית יותר. כבר לא פחדנו ממרגלים בקרבינו, שמחלצים סודות מדינה בכל מחיר.

את המרגלים החליפו חייזרים, ואת סודות המדינה החליף אתר וויקיליקס. במקרים הנדירים שצץ לו סרט מרגלים בכל זאת הוא עוסק בדרך כלל בתקופה הרלוונטית, או לחליפין בטרור. מה שהופך את “דרור אדום” (Red Sparrow) ליוצא דופן כבר מהרגע הראשון, זה שמדובר בסרט מרגלים ישן וטוב, עם רוסים ואמריקאים שמנסים לסחוט אחד מהשני סודות – והוא עכשווי לחלוטין.

העלילה

ג’ניפר לורנס (Jennifer Lawrance) מגלמת את דומיניקה יגורובה – פרימה בלרינה בתיאטרון הבולשוי של מוסקבה, אחד מתיאטראות הבלט היוקרתיים ביותר בעולם. לאחר תאונה בה דומיניקה נפצעה, היא לא יכולה לרקוד יותר. דודה של דומיניקה, איוון, הוא סוכן של סוכנות הביון הרוסית, והוא נותן לדומיניקה צ’אנס – כדי שתוכל להמשיך לתחזק את אמה החולה, דומיניקה נשלחת לבית ספר ל”דרורים”, סוכנים חשאיים יוצאי דופן.

מה שהופך את הדרורים ליוצאי דופן הוא שכולם יפים מאוד, גברים ונשים, והם עוברים אימון משפיל בו הופכים אותם למכונות תאווה, מקצוענים שיודעים לזהות את החולשות, הצרכים והחסכים של המטרות שלהם, ולנצל אותן לטובתם. במקביל, איוון מנהל חקירה נגד סוכן CIA בשם נייט נאש, אותו מגלם ג’ואל אדג’רטון (Joel Edgerton) מ”בהיר” ו”לוחם”. לנאש יש מודיע, כנראה מישהו בדרך בכיר בממשל הרוסי, ואיוון מבין שאחייניתו דומיניקה עשויה להיות החוליה החסרה במשימה שלו.

מנסה להרחיב את הסטריאוטיפים

הבחירה של המערכה ל”דרור אדום” תמוהה. כאמור, הסיפורים על העימות הנושן של רוסים-נגד-אמריקאים הפסיקו לעניין אותנו לפני קרוב ל-30 שנים. סיפורים מודרניים שמתעסקים בעימות הזה מרגישים כמו ריגרסיה. מצד שני, אם נבחן את היחסים של ממשלת רוסיה עם שכנותיה, היחסים שלה עם ארצות הברית, וכל מה שקורה בין לבין, נבין שאולי המלחמה הקרה לא בדיוק נגמרה. לפחות לא בלב הקהל האמריקאי, שחלקו חושש מרוסיה לא פחות משהוא חושש מטרור איסלאמי – המפלצת הכי נפוצה במדיה בעשורים האחרונים.

אבל הרבה דברים בכל זאת השתנו מאז. בראש ובראשונה – מסך הברזל נפל, ורוסיה נפתחה להשפעה מבחוץ, כמו גם לאפשרות להשפיע תרבותית החוצה. והרוסיה שמוצגת בסרט מרגישה כמו רוסיה מודרנית אמיתית למדי – אנשים חיים את חייהם כבכל עיר אירופאית אחרת, ולא מסתובבים ברחובות עם קלצ’ניקוב בליווי דובים עם כובעי צמר. אבל משהו מהסטראוטיפ הרוסי הישן נשמר ברמה עמוקה הרבה יותר.

לא רק שסוכנות הביון הרוסית ממשיכה לנהל מלחמת מרגלים נגד ארצות הברית, אלא שהסוכנים המובחרים שלה הם גברים ונשים (בעיקר נשים) שמפתים את המטרות שלהם מינית ומתמסרים להן בגופם. ושלא תחשבו שהמין הוא רק אחד הכלים בארסנל של הדרורים – לא, הוא הכלי המרכזי. אין קטעי אקשן רבים בסרט, ואלה שישנם לא מנסים לעורר בנו מחשבות על “אלמנה שחורה” של מארוול. סצנות מיניות, לעומת זאת, יש בשפע.

הדרורים הם לא פחות או לא יותר מזונות צמרת מובחרות, שמסורסרות על ידי המדינה. במקום להביא כסף, הם צריכים להביא מידע סודי, ואם הם לא עומדים בקצב ובציפיות, ה”סרסור” שלהם יפגע בהם, קשה.

מתוך "דרור אדום" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “דרור אדום” (תמונה באדיבות פורום פילם)

כאילו לא די בסטראוטיפ הלעוס של “אין גבר שיעמוד בפני אישה רוסיה סקסית”, מתווסף לכל זה מעין מבטא רוסי מאולץ בו כל השחקנים מדברים ביניהם. אמת, אם רוב הסרט היה נעשה ברוסית, כנראה שקהל אמריקאי לא היה רוצה לראות את הסרט. גם הקהל הרוסי לא, כי מעט הרוסית שנשמעת מפיה של ג’ניפר לורנס לא משהו.

כל זה מקנה ל”דרור אדום” ארשת זילות מסוימת, שגורמת לו להרגיש כמו סרט ישן, מיושן ולא כל כך רלוונטי. זה חבל, כי בכמה מישורים הוא דווקא מתעלה על כל הציפיות.

מניפולציות בלתי נשכחות

מהטריילר, הרקורד של ג’ניפר לורנס והאסוציאציה לאלמנה השחורה של מארוול, “דרור אדום” מצטייר כחוויה מהירה ומורטת עצבים. זה שקר גס. אורך הסרט מתקרב לשעתיים וחצי, והוא איטי מאוד לכל אורכן. אבל מה שיפה בו זה שדווקא כסרט מרגלים, הוא מצליח לעשות כמה וכמה דברים יוצאי דופן, ששווה לחכות בשבילם עד הסוף.

במרכז הסרט נמצאת דומיניקה, כמובן. היא קרועה בין הנאמנות לדודה, לבין הרצון לחלץ את אמה ואת עצמה מהמקום המסוכן הזה שהן נמצאות בו עכשיו. דומיניקה הרי עשויה לההירג במשימה, אולי אפילו על ידי הממונים עליה, ואמה החולה תשאר חסרת כל. לכן דומיניקה משחקת בכל המישורים – היא בוחנת גם את הרוסים וגם את האמריקאים, כדי לראות איך לגשת לכל צד ומאיפה תבוא הישועה.

מתוך "דרור אדום" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “דרור אדום” (תמונה באדיבות פורום פילם)

וכאן “דרור אדום” עושה את אחד המהלכים המעניינים ביותר שזכיתי לראות בסרט בסגנון – הצורה בה דומיניקה משקרת יוצאת דופן, כי היא לא משקרת בכלל. לא אחשוף עוד פרטים מעבר לזה, רק אומר שהיא מצליחה לצאת מסיטואציות קיצוניות מאוד בדרכים מפתיעות מאוד.

בנוסף, הסרט מציג מספר טוויסטים. והם טוויסטים די צפויים, אבל רק מספר דקות לפני שהם קורים. סביר מאוד שתצליחו לנחש את רובם מראש, אבל תעשו זאת לצד מספר השערות נוספות, וכולן יראו לכם נכונות באות המידה. וכאן, בסיפור המסועף שלו, “דרור אדום” באמת מצטיין.

בשורה התחתונה

“דרור אדום” הוא לא סרט לכולם. גם מי שחושב שזה כן סרט בשבילו, עשוי לגלות שמדובר בחוויה איטית ואורכה מהנדרש, שיש בה נפילות רבות. אבל אם תצליחו להתגבר על המבטא, להתעלם מכמה סצנות מוזרות ומיותרות, ולהיכנס לעורה של הגיבורה שמנסה לשרוד יחד עם אמה בכל מחיר, תקבלו מותחן מז’אנר שכמעט נכחד, ועוד אחד לא רע בכלל – כזה שאפילו בשנות השמונים היה עובד, אולי אפילו עובד ממש טוב.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות