קריסטן ריטר מתוך "ג'סיקה ג'ונס, עונה 2" (צילום: David Giesbrecht, תמונה באדיבות נטפליקס)

ביקורת סדרה: ג'סיקה ג'ונס, עונה 2 – תעלומות שלא רצינו שיפתרו
| שבת, 17 במרץ 2018, 15:30 | בידור ופנאי

מכל הסדרות של מארוול (Marvel) בנטפליקס (Netflix), כנראה ש"ג'סיקה ג'ונס" (Jessica Jones) היא הכי מפלגת. או שהיא האהובה על אנשים, או מיותרת לגמרי. כמובן שאלה בינינו שאהבו את העונה הראשונה חיכו בקוצר רוח לעוד אחת, שתספר עוד על ג'סיקה ותתווסף לפנתיאון – ולהתחיל עם ציפיות כאלה כבר די מסוכן.

העלילה

לאחר אירועי העונה הראשונה, ג'סיקה, בגילומה של קריסטן ריטר (Krysten Ritter), חוזרת לתפקד כבלשית פרטית. אולי חוזרת זאת אפילו מילה לא מדויקת – במקום מסוים היא מתחילה. מתחילה הכל כמעט כאילו שזו פעם ראשונה, כי לראשונה בהרבה מאוד זמן היא חופשייה מקילגרייב. לצידה ניצב מלקולם, אותו שוב משחק אקה דרוויל (Eka Darville), נקי מסמים ומוכן לעבוד מאוד קשה כדי שהעסק של ג'סיקה יתפקד.

רייצ'ל טיילור (Rachel Taylor) חוזרת לשחק את טריש ווקר, אחותה המאמצת של ג'סיקה ושדרנית הרדיו המצליחה. טריש עורכת תחקיר אל תוך ארגון סודי שנקרא IGH – הארגון שאחראי, ככל הנראה, לכוחות העל של ג'סיקה. ג'סיקה עצמה מחליטה לקחת חלק בחקירה אחרי שמתברר שיש רוצח חדש בעיר, והוא בעל כוחות על דומים לאלה שלה – כנראה גם הוא מטופל של IGH.

סוף סוף עבודת בילוש

העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס" סיפרה את סיפורה של בלשית, אבל היא לא הייתה סדרת בלשים. לא הייתה תעלומה מרכזית מהסוג שבלשית צריכה לפתור – ידענו שהנבל הוא קילגרייב. היו הרבה סיפורי חקירות, אבל כולם היו תיאור חייה היומיומיים של ג'סיקה. העונה השניה, לעומת זאת, מתחילה בחקירת בלשים רצינית ואמיתית.

כעת אנחנו לא רק רואים את ג'סיקה עושה בילוש בין לבין – הבילוש הוא עיקר הסיפור. היא מחטטת וחופרת, מסיקה מסקנות, רודפת אחרי קצות חוט ולאט לאט חושפת עוד ועוד פרטים על IGH, ועל מה שעבר עליה – על הניסויים שהיא עברה שבעקבותם היא פיתחה כוחות על. זה כיף נורא, ובמקומות מסוימים מבטיח משהו אפילו מעניין יותר מהעונה הראשונה, בפוטנציאל שלו. פשוט בגלל הצורה בה הסיפור מתנהל.

בכל המישורים, העונה השניה מתחילה מצוין – כל הנושאים שאהבנו בעונה הראשונה מופיעים כאן בטוויסט חדש מעט, כל הדמויות שהכרנו שוב מוניעות עלילה די גדולה ממניעים אישיים ודי אנוכיים, והמורכבות שלהן ברורה לעין ומרתקת לצפיה. המעבר הטבעי ממותחן פסיכולוגי למותחן בלשים פשוט עובד.

וכל זה נכון לששת הפרקים הראשונים של העונה, לפני שהיא מפילה את הכדור.

רייצ'ל טיילר מתוך "ג'סיקה ג'ונס, עונה 2"

רייצ'ל טיילר מתוך "ג'סיקה ג'ונס, עונה 2" (צילום: David Giesbrecht, תמונה באדיבות נטפליקס)

תשובות לשאלות שלא שאלנו

באמצע העונה השניה במדויק, התעלומה הגדולה נפתרת. משם הסיפור לוקח תפנית מפתיעה, והפוקוס שלו משתנה. זה כשלעצמו אינו דבר רע, אלא ששום דבר בתפנית הזאת לא עובד. פתרון התעלומה לא מעניין, אפילו מכעיס מעט, ואחרי שחצי עונה יש לנו תחושה מאוד ברורה של ייעוד ומשמעות, עכשיו פתאום אין כלום יותר. פשוט פיתוח דמות אינטנסיבי מדי שאינו במקום.

משהו קורה שם, כאילו שצוות הכותבות של הסדרה פשוט ויתרו באמצע, או שלא ידעו לאן ללכת עם האירועים שקרו. כל כוחה של הסדרה היה בדמויות שלה, בסיפורים שלהן, ובהתמודדויות שלהן. אחרי עונה ראשונה בה כל דמות ודמות עברה תהליך משמעותי, וחצי עונה שניה בה התהליכים האלה המשיכו להתפתח למקומות מעניינים ומסקרנים, אחת אחת הדמויות התחילו להיות פחות ופחות מובנות. פחות מעניינות. וממש, ממש מכעיסות בחלק מהמקרים.

זה תקף גם לדמויות החדשות שמופיעות בסדרה – כמעט כל אחת מהן מוצגת בצורה אחת בהתחלה, ואז סותרת את עצמה בחצי השני של העונה. ולא בצורה מעניינת, לא בצורה שמלמדת אותנו משהו עליהם או על טבע האדם. כל תפנית מתרחשת בצורה העצלנית ביותר שאפשר – "חשבתם שהוא ככה, אבל בעצם הוא בכלל ככה! הוא אמר שהוא כזה ומאמין בדברים האלה, אבל הנה הוא בוגד בעקרונות שלו!" – עם מינימום הצדקות.

יותר מאי פעם גם מורגש ש-13 פרקים לעונה זה פשוט יותר מדי לסדרות בינג'. זה הפורמט שאתו נטפליקס התחילה, אבל היא מזמן קיצרה את זה לעונות של עשרה פרקים בסדרות החדשות יותר שלה. והאמת היא שבהרבה מקרים גם שמונה זה מספיק. אבל כיוון ש"ג'סיקה ג'ונס" היא חלק מגל הסדרות הראשון של נטפליקס, בפורמט שקבר נקבע, היא שומרת על מסגרת 13 הפרקים, על אפנו ועל חמתנו.

מה הבעיה ב-13 פרקים? ראשית כל, זאת כמות מאוד גדולה של תוכן לעשות לו בינג'. פשוט מבחינת הזמן שזה לוקח. ובמקרה של "ג'סיקה ג'ונס" זה גם לגמרי לא מוצדק. הסיפור של העונה הזאת במיוחד יכל להיות קצר יותר משמעותית, ויש פרקים שלמים שמורגשים כמו מסטיק שנמתח – פשוט כדי למלא את הזמן. פרקים שיכלו להיות קצרים יותר וממוזגים לתוך פרקים אחרים, או אפילו לא לקרות בכלל.

קריסטן ריטר מתוך "ג'סיקה ג'ונס, עונה 2"

קריסטן ריטר מתוך "ג'סיקה ג'ונס, עונה 2" (צילום: David Giesbrecht, תמונה באדיבות נטפליקס)

בשורה התחתונה

"ג'סיקה ג'ונס" הייתה אחד הדברים הכי מלהיבים שיכלו לקרות לז'אנר סדרות הקומיקס. היא הראתה לנו סדרה שונה, והוכיחה נקודה כלשהי – סדרת קומיקס יכולה להיות בוגרת, יכולה לעסוק בנושאים קשים ומורכבים בלי להוזיל אותם. העונה השנייה כאילו באה להפריך את הטענות האלה.

העונה השניה מבטלת את כל ההישגים של קודמתה, אחד אחד, כשהיא מרדדת ומגכיחה את כל הדמויות. זאת עונה שוברת לב במובן הרע ביותר, וחד משמעית לא בכוונה. מצד שני, היא חוויה כל כך סגורה, אפילו יותר מקודמתה, שאפשר עדיין לצפות בזהירות לעונה שלישית. אולי בפעם הבאה הסיפור שוב יהיה מעולה. אבל הקרקע שהונחה לעונה הבאה כבר רופפת ביותר, ולא מעוררת בטחון.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות