מתוך "ג'וקר" (באדיבות Tulip Entertainment)

מתוך "ג'וקר" (באדיבות Tulip Entertainment)

ביקורת סרט: ג’וקר – רקוויאם לפסיכוזה

מדי פעם יוצא סרט שעושה הרבה מאוד רעש תקשורתי עוד לפני שהוא עולה למסכים. “ג’וקר” (Joker) בבימויו של במאי הקומדיות טוד פיליפס (Todd Phillips) ובכיכובו של חואקין פיניקס (Joaquin Phoenix) הוא סרט כזה בדיוק. כבר מהטריילר הסרט הצליח לסקרן צופים בכל העולם, והדהים בכך שזכה בפרס המרכזי של פסטיבל ונציה. השבחים הרבים פינו במהרה את דרכם לביקורות נוקבות, שכוללות בין השאר גם כוננות מוגברת של ה-FBI ומשרד ההגנה האמריקאי, מחשש לפיגועים ממשיים שיקרו בהשראת הליצן העצוב והפסיכוטי.

יש שקוראים לו “נהג מונית” החדש, יש שמשווים אותו ל”מועדון קרב”, ויש שמלינים על כך שיש יותר מדי סרטים שמצדיקים גברים שבוחרים לפעול באלימות, אז למה עוד אחד? אז מהו “ג’וקר”, בעצם? יצירת המופת הגדולה של דורינו? פשע נגד האנושות? לא זה ולא זה, או קצת משניהם? תשובה חד משמעית לא תקבלו כאן, אבל אפשר להבטיח לכם דבר אחד בוודאות – “ג’וקר” הוא סרט שמעורר לא מעט מחשבות, ואתם תוכלו לקרוא כאן חלק מאוד ניכר מהן (בלי ספוילרים).

“ג’וקר” – העלילה

חואקין פיניקס משחק את ארתור פלק, אדם שחייו לא פשוטים כלל וכלל. פלק בבירור סובל מסדרה של הפרעות נפשיות – הבולטת ביניהן מתבטאת בהתקפי צחוק בלתי נשלטים, שלרוב לא הולמים את הסיטואציה. פלק עובד כליצן, אך החלום שלו הוא להיות קומיקאי מצליח – הוא רוצה לשמח אנשים, אחרי הכל. אך יותר מכל, הוא רוצה שלחיים שלו תהייה משמעות, שאנשים יכירו בו וישמחו מחברתו.

פלק זקוק לסיוע פסיכיאטרי וסוציאלי כאחד. הוא מנסה לקבל את הסיוע הזה בכל דרך אפשרית, אך כאדם עני האפשרויות שלו מוגבלות למדי. פלק גם מטפל באימו החולה, אותה מגלמת פרנסס קונרוי מ”עמוק באדמה”, אישה מבוגרת שלוקה בגופה ובנפשה. הם מתגוררים יחד בשכונת עוני של העיר גות’האם, שמוכרת לכם ודאי מעולמות “באטמן” השונים. אך שום עטלף שרירי לא יבוא לעזור למשפחת פלק, וארתור, שכלל לא מעוניין לפשוע, מצליח להשיג את כל מה שהוא חלם להשיג בכל הדרכים הכי לא נכונות.

מי הוא ארתור פלק?

כולנו יודעים מי הוא הג’וקר – הנבל הגדול ביותר של איש העטלף, ואחד הנבלים הוותיקים ביותר בתרבות הפופ המודרנית. דמות הג’וקר זכתה לכמות בלתי נתפשת של עיבודים, כאשר רק בעשור הקולנועי האחרון זהו הג’וקר השלישי במספר, בלי להתחשב בגרסאות הקומיקס, האנימציה, ומשחקי הוידאו הרבות. לכן אין טעם לשאול מי הוא הג’וקר. אבל מי הוא ארתור פלק?

התשובה המתבקשת היא “ארתור פלק הוא הג’וקר”, תשובה שסוגרת וחותמת את השאלה המבלבלת, אבל זה לא ממש נכון. הג’וקר הוא קודם כל הג’וקר. לג’וקר של ג’ק ניקולסון קראו בכלל ג’ק נפייר, ולג’וקר של הית’ לדג’ר לא היה שם וסיפור המקור שלו השתנה כל פעם שהוא סיפר אותו.

אם נסתכל על קומיקסים, סרטים מצוירים ומשחקי מחשב, נמצא ג’וקרים שירשו ג’וקרים אחרים, ג’וקרים שהתקיימו במקביל זה לזה, ואפילו ג’וקר שקיים רק במוחו הקודח של באטמן – ובכל זאת מצליח לפשוע כישות עצמאית. ג’וקר הוא רעיון, הוא לא אדם ספציפי. מעין נגע חברתי שצץ כאשר גות’האם חלשה וחשופה. הפעם הנגע הזה מוצא את דרכו לעולם דרך ארתור פלק חסר הישע.

פלק עונה לרוב ההגדרות של אדם חסר ישע וחשוב מאוד לעשות את ההבדלה הזו – הג’וקר אינו חסר ישע, אבל ארתור פלק כן. הסרט לא מנסה לעורר את הסימפטיה שלנו לג’וקר, כיוון שבשלב הזה הג’וקר לא קיים. מי שקיים הוא ארתור פלק וארתור פלק בלבד. וארתור פלק מרוויח את הסימפטיה והאמפתיה שלנו, בעיקר דרך הדימוי המושחז היטב שחואקין פיניקס מייצר על המסך.

“ג’וקר” הוא לא סרט גיבורי על. הוא סרט שמתרחש ביקום קומיקסי, אמת, אבל הוא ההפך המוחלט מסרט אפי על גבורה. זהו סרט קטן ואינטימי, שרוב רובו נצמד לפרצופו של פיניקס. לא כל שחקן מסוגל לסחוב עם פניו סרט שלם באורך שעתיים. אין ספק שפיניקס מסוגל, אבל ב”ג’וקר” הוא מתעלה על כל הציפיות.

מתוך "ג'וקר" (באדיבות Tulip Entertainment)

מתוך “ג’וקר” (באדיבות Tulip Entertainment)

פיניקס מצליח לגרום לנו לאהוב את פלק ולרחם עליו. הוא גורם לנו לראות את העולם דרך עיניו הלא בריאות, ובעזרת הכשפים הקולנועיים של טוד פיליפס גם אנחנו מאבדים תחושת מציאות יחד עם הגיבור העצוב שלנו. וכך, כשהוא מתחיל להפוך בהדרגה לאותו “ג’וקר” נאלח, אנחנו כואבים – כי פלק העדין והאומלל מתחיל להבלע בתוך הספחת המחרידה הזאת.

למה להצדיק עוד אלימות?

“ג’וקר” הוא סרט אלים בכמה רבדים. מעבר למספר סצנות שעשויות לגרום לכם להסיט את מבטכם מהמסך, “ג’וקר” הוא סרט אלים נפשית בראש ובראשונה. והסיבה שהוא מדאיג אנשים יותר מסרטים אלימים הרבה יותר ממנו, היא ש”ג’וקר” עשוי, בתנאים מסוימים, להצדיק אלימות מחרידה ביותר. והתנאים האלה לא מופרכים בכלל.

ארתור פלק הוא אדם חולה מאוד שמחפש עזרה בכל דרך אפשרית, ולא מצליח לקבל אותה. האלימות שפלק מפעיל נגד העולם היא לא תגובה ישירה לחוסר האונים שלו, אלא תוצר לוואי של החברה של גות’האם. כפי שנאמר בממים שאולי כבר ראיתם ובטוח תראו שוב, הג’וקר של פעם נפל לתוך מיכל חומצה – הג’וקר של היום נפל לתוך החברה האנושית, וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותו למפלצת.

אבל גות’האם היא לא עיר אמיתית. גות’האם של “ג’וקר” יכולה להיות ניו יורק או סן פרנסיסקו, מדריד או מוסקבה, תל אביב או חיפה. היא כל מקום והיא אף מקום. היא מציגה פערי מעמדות מוקצנים בצורה כמעט קריקטוריסטית. אחרי הכל, עדיין מדובר בעיר מעולם קומיקס. האם בעולם שלנו פלק היה מקבל יחס טוב יותר משרותי הרווחה? קשה לומר, ותלוי מאוד איפה. ההתנגשות עם העולם האמיתי מתחילה, כמובן, בפרשנות אישית של הסרט.

הרוב המכריע של הצופים בסרט לא ימצאו כאן הצדקה לאלימות. יש הצדקה למחאה חברתית, ומהרבה סוגים, אבל לא לרצחנות הפסיכוטית המוכרת לנו מהגלגולים המסורתיים יותר של הג’וקר. אך אין ספק שיהיו צופים, גם במדינות בהן שרותי הרווחה מפותחים, שיזדהו דווקא עם ההתדרדרות של פלק. הם ידלגו על הרצון שלו לקבל עזרה מהסביבה, ויפנו מיד לאלימות. האם זאת אחריות הסרט? קטונתי מלהחליט דבר כזה. מה שאשמח להתייחס אליו זה דווקא לאפקט החיובי שעשוי להיות לסרט על הצופים.

כי מה שמיוחד ב”ג’וקר”, מה שמבדיל אותו מרוב סרטי ה”יום רע בחייו של גבר שנהייה פתאום אלים”, זה ש”ג’וקר” מציב בפנינו תמונה מאוד לא נעימה של אדם מאוד חולה, מהסוג שאנחנו לא רוצים להסתכל עליו. ההתדרדרות שלו אינה ניואנסית כמו זו של טרוויס מ”נהג מונית”. אנחנו פוגשים אותו מהרגע הראשון כאדם שהחברה לא רוצה להסתכל עליו, וכמוה גם אנחנו.

אנחנו מפנים את מבטינו הצידה מכל כך הרבה אנשים “חריגים”, שאנחנו לא רואים אותם אפילו כשהם כל יום לידינו. אנחנו מתעלמים מהם בתחבורה הציבורית וברחובות ובמקומות העבודה שלנו, ומגיעים לאולם קולנוע מפונפן כדי לצפות בחואקין פיניקס דוחף לתוך פנינו את כל מה שאנחנו מתעלמים ממנו.

מתוך "ג'וקר" (באדיבות Tulip Entertainment)

מתוך “ג’וקר” (באדיבות Tulip Entertainment)

אם נטען שהסרט מסוכן, אם נגיד שבהשראתו יקרו מקרי אלימות נוראיים, אז כדאי גם שנפקח את העיניים שלנו על הכאב שהסרט מציג. כדאי שנסתכל על כל אותם אנשים שדווקא לא עוטים מסכות ליצן ומבצעים פיגועים בבתי קולנוע, אלא שפשוט רוצים שנראה אותם כבני אדם ולא כמטרד. שרוצים וצריכים לקבל עזרה, בין אם זה משירותי רווחה כלשהם או פשוט מהסביבה המיידית שלהם.

אני לא טוען ש”ג’וקר” הוא סרט שישנה את העולם. אני רק חושב שמדובר בסרט שמציג את אחת מהתמונות המורכבות והמטלטלות ביותר של אדם המתמודד עם קשיים נוראיים. זוהי חוויה רגשית עצמתית, ניצחון אסתטי לטוד פיליפס, ואחד מהתפקידים המרתקים ביותר של פיניקס. אבל אם אתם צופים בסרט ומזדעזעים מהאלימות שהוא לכאורה מקדם, זכרו שעלייתו של הג’וקר פיקטיבית ביותר, בעוד שהיסורים של ארתור פלק מציאותיים לחלוטין.

שיח שלא נצליח לנהל

בשורה התחתונה, “ג’וקר” הוא סרט שמדברים עליו כבר לפני יציאתו, וידברו עליו עוד לא מעט גם אחרי. ידברו עליו כיצירה קולנועית מקורית, ידברו עליו כתופעה חברתית לא חד משמעית, ידברו על ההשלכות המוסריות של היצירה שלו ושל ההפצה הקולנועית שלו, ומתישהו השיח הזה גם ידעך כנראה. יש פוטנציאל רב לשיח מרתק סביב “ג’וקר”, שאת חלקו יהיה קשה מאוד לנהל. חלק ניכר ממנו כנראה לא נצליח לנהל כמו שצריך אף פעם – אבל זה טוב שהוא יקרה. טוב מאוד אפילו.

“ג’וקר” יכל להיות מנותק לחלוטין מהיקום של באטמן. הוא יכל להתרחש באלף ערים שהן לא גות’האם, להקרא פשוט “ארתור” או “פלק” או “הליצן”, ולהיות עוד סרט אינדי שזוכה בפסטיבלים אירופאים ונשכח לחלוטין בקופות. המותג העוצמתי של באטמן מגדיל את הקהל של הסרט. זו הסיבה העיקרית לבהלה סביבו, וזו הסיבה העיקרית שעשויה להפוך אותו גם לסרט כה מועיל בכל הנוגע למודעות שלנו למחלות נפש ולמערכות רווחה כושלות. האם בסוף הסרט יועיל או יזיק? רק הזמן יגיד. בינתיים, תוכלו ללכת לצפות בו בעצמכם ולחוות חוויה קולנועית נדירה וייחודית.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות