ביקורת: מסע בזיכרון – חבל שאי אפשר לשכוח את זה

מתוך מתוך “מסע בזיכרון” (באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)

דמיינו עתיד דיסטופי. אישה נכנסת למקום מפוקפק שמתעסק בחקירות מסוג מסוים, החוקר מתאהב בה ברגע הראשון אך הוא לא יודע שזה יוביל אותו למסע חיפוש מסתורי שבו הוא יאלץ להתעמת עם העבר כדי להמשיך אל העתיד.

אם זה נשמע כמו כל סרט פילם נואר שראיתם אי פעם אתם לא טועים. הבעיה היא ש”מסע בזיכרון”, שמנסה להיות איזה שהוא שילוב בין “צ’יינהטאון” ל”בלייד ראנר”, עם השפעה לא קטנה מ”ווסטוורלד” (ולא בכדי, כאשר היוצרת של הסרט היא ליסה ג’וי – שיצרה את הסדרה יחד עם בעלה ג’ונתן נולאן) לא מצליח לתפוס את הרוח של שלוש היצירות האלה ומפספס בצורה מחרידה בשלושתם.

>> הצטרפו לערוץ הטלגרם של גאדג'טי

מסע בזיכרון: העלילה

בעתיד דיסטופי בו העולם הפך להיות מוצף, ואנשים חיים בערים שהפכו לאיים בהן דרך התחבורה העיקרית היא באמצעות סירות, ניק בניסטר (יו ג’קמן, “לוגאן וולברין“) הוא יוצא צבא שחי במיאמי. בעתיד הדיסטופי הזה, לאנשים נמאס להסתכל קדימה ולשם כך ישנן מכונות המאפשרות להם לחוות מחדש אירועים משמעותיים בחיים שלהם ולהיאחז ברגעים הנוסטלגים הללו. ניק מתפרנס מניהול משרד שמאפשר את החוויה הנוסטלגית.

חייו משתנים כאשר אל המשרד שלו נכנסת מיי (רבקה פרגוסון, “משימה בלתי אפשרית”), שבה הוא מתאהב, ונסחף לתוך מזימת שחיתות שתשנה לא רק את חייו אלא אולי את כל הסדר החברתי במיאמי – כזה בו המעמד הגבוה נהנה מחיי מותרות ושאר האנשים צריכים להילחם על הצורך לשרוד.

פילם נואר? יותר כמו פילם No אר

הבעיה העיקרית שלי עם “מסע בזיכרון” היא העובדה שכשאני מדמיין סרט פילם נואר אני יודע בדיוק לאן אני נכנס – לסרט אפלולי עם סיפור מאוד מוגדר ומאוד צפוי רוב הזמן. הפילם נואר הוא ז’אנר שכבר כמעט לא נעשים סרטים ממנו, מכיוון שקשה מאוד לחדש כשעושים אותו (בלי להזכיר את העובדה שאנחנו בשנת 2021 ולא בטוח כמה סרט פילם נואר “קלאסי” יכול לעמוד בסטנדרטים של היום מבחינת הרצון לייצוג הוגן ויצירת סטריאוטיפים).

“מסע בזיכרון” לא ממש ניסה לחדש לנו, אלא לבוא בעטיפה של פסאדו-מותחן-פסיכולוגי דיסטופי, שחוץ מהמכונה שמאפשרת את חוויית הנוסטלגיה לא מרגיש עתידני ודיסטופי בכלל. התפאורה של הסרט היא במיאמי שהוצפה וגרמה למלחמת מעמדות או שהייתה בה מלחמת מעמדות ואז היא הוצפה – העניין הוא שכל הזמן מדברים באוויר על העולם שהוצף ועל מלחמה שקרתה, אבל אין שום הצדקה או הסבר לאיך העיר פועלת כשהיא מוצפת (למשל, מאיפה מגיע החשמל?).

באותה מידה, העיר הייתה יכולה להיות קפואה או בתוך בועה בחלל וזה לא היה משנה כלום. וזה חבל, כי קודם כל המקום בו מתרחש הסרט לא יכול להיות כל-כך מעניין ולקבל הסבר כל-כך שולי בלי להצדיק אותו וכיוצא מכך – היה לי הרבה יותר מעניין אם הייתי רואה סרט שמסביר איך העולם הגיע למצב הזה, ולמה זה נראה כאילו זה שהקומות הראשונות בכל בניין נמצאות מתחת למים לא משנה לאנשים ברמה שהיא באמת לא מובנת.

מלבד התפאורה הלא ברורה של הסרט, הסיפור מרגיש כאילו הכתיבה שלו נעשתה על ידי סטודנט לקולנוע שהרגע למד מה זה פילם נואר והוא חייב להשתמש בכל טוויסט עלילתי שקיים בז’אנר – אני עדיין בשוק מעצמי שלא גיליתי את הסוף של הסרט עוד בכמה דקות הראשונות שלו, אבל כאמור, הסרט שווק כמותחן פסיכולוגי דיסטופי, והוא גם רוב הזמן לא נראה כמו פילם נואר – הוא מתרחש בהמון מקומות מוארים ואין לו את התחושה ה”מלוכלכת ואפלה” של פילם נואר.

מתוך
מתוך “מסע בזיכרון” (באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)

אני יכול להקשיב לזה כל היום

מהצד השני הסרט מתחיל ומלווה ב-Voice over של יו ג’קמן, שמספר את הסיפור מנקודת המבט של ניק – סממן קלאסי של הפילם נואר. ואם יש לי משהו טוב להגיד על הסרט הוא שיו ג’קמן נשמע נהדר. לו היה מספר את סיפור החיים שלי, לא הייתה לי התנגדות בכלל והייתי מקשיב לזה בהנאה.

עם זאת, כל הליהוקים בסרט מרגישים כמו שנעשו בצורה מאוד שרירותית ואף שחקן לא באמת מתאים לדמות שלו: יו ג’קמן עדיין מרגיש כמו וולברין ולא מצליח להעביר לי את ההרגשה של חוקר מחוספס, טנדי ניוטון (שהגיעה היישר מ”ווסטוורלד”) אמינה בתור החברה הכי טובה של ניק – “ווטס”, אבל סיפור המסגרת שלה כיוצאת צבא ששקעה בתוך אלכוהול וניתקה קשר עם המשפחה שלה גם לא מרגיש אמין. אם היו מורידים כמה אלמנטים בדמות שלה אולי הייתי מרגיש חיבור יותר חזק לדמות.

רבקה פרגוסון אמורה להיות הפאם-פאטל המסתורית שגוררת את הגיבור שלנו למסע של חייו אבל גם היא מרגישה כאילו אמרו לה “תשחקי את ג’סיקה ראביט, אבל אפלה” וזה פשוט לא מרגיש אמין בשום צורה, בעיקר כאשר פרגוסון מרגישה ונראית כמו דמות צעירה בהרבה (הן מבחינה פיזית והן מבחינת ניסיון חיים) מדמותו של ג’קמן, ולא מרגישים את הדינמיקה בין השניים (במציאות הפרש הגילים ביניהם הוא 15 שנה).

השורה התחתונה – מה חשבנו על מסע בזיכרון

את הטריילר של הסרט לא ראיתי, אלא רק קראתי את התקציר שלו, ועל פניו הוא היה נשמע כמו סרט לא רע שיכול היה להציג קונספטים מעניינים. הוא אכן הציג קונספטים מעניינים, אבל החטיא בכל מה שמסביב ובזבז אותם בשביל סיפור יחסית צפוי שנעשה כבר עשרות פעמים לפניו, כשכל צעד של כל דמות הרגיש כמו משהו שנעשה כדי לרתק את הצופה, אבל במציאות יכולתי רק לקוות שהוא יגמר כבר.

אני לא אתפלא אם יהיו אנשים שכן יאהבו אותו, אבל אני מרגיש שראיתי את אחד הסרטים הגרועים ביותר ל-2021 (יש לה עוד ארבעה חודשים, אז אולי אני אתקל עד אז במשהו גרוע יותר) וההמלצה שלי ליו ג’קמן היא לחזור לשחק את וולברין בסרטי אקס-מן, או שכמו העולם בסרט הנוכחי, כך גם הקריירה שלו תשקע.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של גאדג’טי לעדכונים שוטפים בנושאים טכנולוגים ולערוץ גאדג’טי דיל למבצעים. תוכלו גם להירשם לעדכונים מאיתנו דרך ערוץ האינסטגרם הרשמי, עמוד החדשות של גוגל או בעמוד הפייסבוק.


*חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

השוואת מפרטים