משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי – לרוץ מהר לפני שיגמר (ביקורת)

אם טום קרוז היה יכול, הוא כנראה היה רץ גם דרך המסך רק כדי לוודא שאנחנו עדיין בעניין של "משימה בלתי אפשרית". אחרי כמעט שלושה עשורים, שבעה סרטים, אינספור פעלולים ומסכות שמוסרות ברגע דרמטי, "משימה בלתי אפשרית" מגיעה לנקודה שבה היא סוף סוף מביטה במראה ושואלת את עצמה – "אולי הגיע הזמן להפסיק?"

והתשובה, כנראה, היא "בערך". כי "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" מתפקד פחות כסרט מסכם ויותר כפרק נוסף בסדרה – רק הפעם הוא ארוך יותר, רועש יותר, אבל עדיין כזה שכבר ראינו קודם. ההבדל היחיד הוא שהפעם הוא אומר לנו שזו הפעם האחרונה. ממש מבטיח לנו שהגיע הזמן להיפרד (לפחות עד שתגיע עוד הזדמנות לעשות עוד כסף מהפרנצ'ייז).

הסדרה הזו התחילה אי שם בשנות ה-90 כשקרוז עוד נראה כמו ילד שמנסה לשחק את ג'יימס בונד והשתמש בטלפון ציבורי עם מסר ששורף את עצמו בעוד 5 שניות (זוכרים טלפון ציבורי?). מאז קרוז הפך להיות פחות או יותר המותג עצמו – סמל לסרטי אקשן "כמו פעם", עם פעלולים פרקטיים, זוויות צילום שלא ברור איך עשו אותן בלי שימוש ב-CGI, ואמונה עיוורת שזה ירגש אותנו כל פעם מחדש.

לפעמים זה מצליח (היי ג'ון וויק). אבל ב"חשבון סופי" זה פשוט מרגיש כמו ניסיון נואש לשמר להבה שכבר בקושי בוערת.

משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי – העלילה

על הנייר, "חשבון סופי" נשמע כמו הסרט הכי דרמטי בסדרה: בהמשך לסרט הקודם בסדרה, "נקמת מוות", איתן האנט מתמודד עם אויב מסוג חדש – בינה מלאכותית בשם הישות ("The Entity"), ששולטת בכל מערכות המידע העולמיות ומסוגלת פחות או יותר לשכתב כל דבר שאנחנו יודעים על המציאות.

היא בלתי נראית, בלתי ניתנת לחיזוי, ומפחידה ברמת סקיינט מסרטי שליחות קטלנית. כדי למנוע את השתלטות "הישות" על העולם, צוות המשימה יוצא להשיג את המפתח המסתורי מהסרט הקודם שיכול – אולי – לשלוט בה.

אבל למה זה עדיין אותו דבר?

טום קרוז, השחקן/פעלולן הלאומי של הוליווד, ממשיך בדיוק מאותה נקודה שהשאיר אותנו בפעם הקודמת – מתעקש לעשות את כל הפעלולים בעצמו, לרוץ בכל פריים, ולהוכיח שגם בגיל 62 הוא עדיין כוכב אקשן לגיטימי. וזה בהחלט מרשים.

הבעיה היא שלא רק הפעלולים לא משתנים – גם הדמות שלו נשארת בדיוק אותו דבר. כשסרט מסומן כפרק סיום, הציפייה היא לראות איזושהי תזוזה, אולי אפילו שבירה של התבניות המוכרות של הסדרה, שינוי בדמויות, בנוסחאות, באומץ של הבמאים לקחת אותנו למקומות פחות צפויים.

קחו לדוגמה את "לוגאן", או את "לא זמן למות" שנחשבים די כקונצנזוס לסרטי סיום טובים. אבל לא, "חשבון סופי" מדקלם את אותן משימות בלתי אפשריות עם אותה אינטנסיביות, איתן האנט נשאר אותו איתן האנט: אובססיבי, דרמטי, כמעט נטול פחד – ובעיקר חסין לכל ניסיון לגרום לו לשאול שאלות אמיתיות על עצמו כדמות.

אם מישהו ציפה שדווקא הסרט הזה יטלטל את הדמות, יגרום לנו לראות צד חדש שלו או יחתור נגד המוסכמות – הוא יתאכזב. כל דבר כאן מרגיש מוכר מדי, ארוך מדי, ומרוח מדי, כמעט 3 שעות של סרט מרוח מידי.

נכתב על ידי AI?

יש משהו מאוד אבסורדי בזה שסרט שעוסק באיום של בינה מלאכותית מרגיש כאילו נכתב על ידי אחת. כל דמות מדברת בקלישאות, כל החלטה מתקבלת מתוך ספר הדרכה של "איך לכתוב סרט פעולה" גרסת שנות ה-90 וההיגיון הפנימי של הסרט נזיל כמו הקצב שלו.

חלקים שלמים בסרט מרגישים כאילו היוצרים שלו אמרו "כן, לא נספיק להתעמק בזה" והם מתומצתים למונטאז' מהיר שמצפה מהצופה להשלים לבד בראש חלקים שיכלו לתת לא מעט עומק לסרט. ואז מגיעות סצנות שנמרחות כל-כך שאני חושב שאולי בטעות העורך שם אותן על חצי מהירות ושכח מזה.

תראו, אומנם זה נושא לעוס, אבל בסופו של דבר הוא לא רע, במיוחד בעולם של היום שבו AI מתחיל לתפוס עוד ועוד מקום בחיים שלנו (לא יודע, אני עדיין מכין איתו גרסאות אנימה של תמונות). אבל במקום לתת איזושהי זווית מעניינת על הנושא, במיוחד מנקודת מבט של סדרת סרטים ששרדה עד לזמנים שבהם זה הנושא הכי חם, הביצוע כאן פשוט צפוי, גנרי, וחסר כל אמירה מעבר ל"זה מפחיד, נכון?".

לאתגר את כוח הכבידה

מאידך, למרות שיש לי הרבה ביקורת על תסריט הסרט, אין לי שום טענה לגבי רמת ההפקה: סצנות האקשן נראות נהדר, עם כוריאוגרפיה מהודקת, צילום מוקפד ותחושה שכצופים אנחנו כרגע ברגע הכי "אפי" של הסרט (וזה קורה יותר מפעם אחת ב"חשבון סופי").

אבל הבעיה היא שכל סצנה כזאת פשוט נמשכת יותר מדי זמן. אפילו הפעלול המרכזי עם המטוס (זה מהטריילרים), שהוא שיא של ביצוע טכני ומאמץ פיזי מטורף, מאבד אפקט בדיוק בגלל שהסרט לא יודע מתי לעצור. בשלב מסוים לא מצאתי את עצמי עוצר נשימה – אלא פשוט בודק כמה זמן נשאר לסרט, וזה אף פעם לא סימן טוב.

כן, טום קרוז עושה את זה באמת. כן, זה נראה פסיכי ומדהים. אבל זה לא תחליף למתח אמיתי, וזה כבר לא מרגש כמו פעם. למעשה, הרבה יותר מעניין אותי כרגע לראות איך עשו את הפעלול מאשר את הפעלול עצמו – וכשהפעלולים האלו הם לב ליבו של הסרט זה שם את הסרט במקום לא כל-כך טוב.

אחד האתגרים של סרט מסכם הוא לתת לדמויות את המקום שלהן להיפרד, או לפחות לעבור תהליך. אבל "חשבון סופי" לפעמים ממש מתעקש שלא לשנות כלום. רוב חברי הצוות הוותיקים – ביניהם סיימון פג כבנג'י האהבה הקומית, וינג ריימס כלותר הנאמן, והיילי אטוול כגרסה הפחות מסוכנת של עצמה אבל שעדיין משתרכת אחרי איתן האנט – חוזרים בדיוק באותה תצורה שלהם מהסרטים הקודמים.

כן, הם עושים את העבודה, אבל נדמה שגם הם יודעים שזה אותו יום על הסט, פשוט עם שם אחר לסרט (שאגב במקור היה אמור להיות "נקמת מוות חלק ב"). אף אחת מהדמויות בסרט לא מקבלת רגע משמעותי באמת. אין שיא רגשי, אין סגירת מעגל אמיתית, למרות שכן יש ניסיון שלה, אבל מרגיש כאילו גם היא מגיעה בזמן שהיא מרגישה מאולצת.

טום קרוז עצמו, כצפוי, ממשיך להחזיק את הסרט בעקשנות אולימפית. האנרגיה שם, המחויבות שם, וגם הבלורית. אבל זו אותה דמות שוב ושוב, ודווקא בגלל שזה אמור להיות הסוף – חסר משהו שיסדוק את התבנית הזאת. אפילו רגע של שבירה קטנה, של חולשה. משהו שיגיד: "המסע הזה שינה אותי", אבל הוא לא קיים.

השורה התחתונה – מה חשבנו על "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי"?

משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי הוא תזכורת עגומה לכך שגם סדרות טובות צריכות לדעת מתי לעצור. מבחינה ביצועית הסרט נראה מדהים, אבל זה לא מספיק. לא כשכבר ראינו את זה כבר שבע פעמים, לא כשכל אלמנט מרגיש צפוי, ובעיקר – לא כשמדובר ב"פרידה".

אם אתם אוהבים את הסדרה, כנראה תמצאו כאן בדיוק את מה שאתם מצפים לו – רק ארוך יותר, דרמטי יותר, ופחות מפתיע. אם חיפשתם פרידה מרגשת, סגירה רגשית או שינוי אמיתי – זו לא המשימה בשבילכם.