ביקורת סרט: "סופרגירל" – פוטנציאל מבוזבז בקצה הגלקסיה

היקום הקולנועי החדש של DC יצא לדרך תחת הנהגתו של ג'יימס גאן, ואיתו הגיעה הבטחה גדולה לרענן את שוק סרטי גיבורי-העל שאולי הפך קצת עייף בשנים האחרונות.

אחד הפרויקטים הראשונים שסקרנו אותי ביקום החדש הזה היה "סופרגירל", סרט שלכאורה היה אמור להיות מבוסס באופן רופף על נובלה גרפית מצליחה במיוחד בשם "סופרגירל: אשת המחר" (Supergirl: Woman of Tomorrow).

בעיניי, הקומיקס המקורי הוא מאסטרפיס מודרני שעומד לחלוטין בפני עצמו, כל מה שלצערי הסרט הוא לא. כשלוקחים חומר גלם כל כך חזק, עמוק ובנוי היטב ומנסים לרדד אותו כדי שיתאים לנוסחה של שובר קופות הוליוודי קליל שמיועד לקהל הרחב, התוצאה כמעט תמיד יוצאת עגומה קצת.

זו אכזבה כללית, בעיקר כי אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהיה ליוצרים חומר מקור פנומנלי בידיים. במקום לקבל יצירה ייחודית, קיבלנו סרט שמנסה לקלוע לכל העולמות, ובסופו של דבר מפספס את כולם.

סופרגירל – העלילה

במרכז "סופרגירל" עומדת רותי מארי נול (איב רידלי), נערה צעירה מכוכב מרוחק שיוצאת לחפש צדק ונקמה לאחר שמשפחתה נרצחה בדם קר על ידי פושע חסר רחמים בשם קרם מהגבעות הצהובות (מתיאס שונארטס).

במהלך החיפושים שלה אחר מישהו שיעזור לה במשימה, היא נתקלת בקארה זור-אל, סופרגירל (מילי אלקוק). קארה נמצאת באותו זמן על כוכב בו אין לה כוחות-על, כשהיא מנסה לחגוג את יום ההולדת ה-23 שלה בצורה הכי בת 23 שהיא יכולה – להטביע את עצמה באלכוהול.

כשקרם תוקף אותן, מרעיל את כלב-העל קריפטו וגונב את החללית של קארה, השתיים נאלצות לצאת יחד למסע נקמה משותף במטרה להשיג צדק למשפחתה של רותי ונוגדן להציל את קריפטו.

לובו – יותר כמו בוא לא

בתוך כל הבלאגן הזה אני חושב שחשוב להבהיר שמילי אלקוק היא ממש לא הבעיה בסרט. הצופים שמכירים אותה מ"בית הדרקון" כבר יודעים שיש לה נוכחות מרשימה, והיא מוכיחה גם כאן שהיא יכולה להיות אחלה של סופרגירל.

היא מצליחה להביא למסך דמות קשוחה, מרירה, צינית בדיוק כמו שהיה צריך לגרסה הזאת של הדמות, ובכנות היא מצליחה להחזיק על הכתפיים שלה את הרגעים היותר מוצלחים של הסרט.

הבעיה הגדולה היא לא השחקנית, אלא התסריט שהיא קיבלה. הסיפור פשוט מלא בחורים עלילתיים, וניכר שהיוצרים ניסו מאוד להעביר את האווירה הכללית של הקומיקס, אבל סטו ממנו כל כך הרבה עד ששום דבר לא באמת מתחבר כמו שצריך.

גם אם אני שוכח לרגע שיש כאן חומר מקור ושופט את "סופרגירל" כסרט קולנוע עצמאי לכל דבר, הוא עדיין מרגיש מבולגן מאוד. התחושה לאורך הצפייה בו היא של "תפסת מרובה – לא תפסת". הסרט מנסה לדחוף כל כך הרבה אלמנטים בשעתיים, עד שהוא פשוט שוכח לעצור ולספר סיפור קוהרנטי שיכול לגרום לצופים להתחבר אליו.

אחד המהלכים שנועדו להפוך את הסרט ליותר נגיש עבור הקהל הרחב הוא השילוב של צייד הראשים הפרוע לובו (דמות שלא הופיעה בקומיקס המקור) והבחירה בג'ייסון מומואה לתפקיד.

מצד אחד, זה ליהוק מעולה. הדמות הזו יושבת על מומואה פי אלף מאשר אקווהמן, והאנרגיה המשוגעת שלו על המסך היא כיפית ועובדת בצורה מאוד טובה.

ומצד שני, המהלך הזה גם הולך לבלבל המון צופים קז'ואלים באולם. הקהל הרחב שלא עוקב אחרי העולם הזה באדיקות ולא מבין שהיקום הקולנועי של DC עבר ריבוט (אתחול) מוחלט עדיין זוכר את מומואה בתור אקווהמן מהסרטים הקודמים.

לראות אותו פתאום מגלם דמות אחרת לגמרי באותו מותג, זה צעד שיכול ליצור בלבול מיותר אצל מי שסתם הגיע ליהנות מסרט חלל. מעבר לזה, ברמה העלילתית, אין שום הצדקה אמיתית להכנסה של לובו לסיפור הזה.

הוא מרגיש כאילו דחפו אותו בכוח רק כדי "לפלפל" את העניינים, ובסוף הוא מקבל נפח של הדמות השלישית הכי גדולה בסרט בלי שום סיבה הגיונית. זה ניסיון נחמד, אבל הוא פשוט לא קשור למקור של העלילה.

קללת היקום המשותף

ברמה הוויזואלית, "סופרגירל" הוא סרט שנראה לא רע, והחזון של הבמאי קרייג גילספי עובר מסך. הבעיה היא שאפשר לראות בבירור שגילספי ניסה לחקות את הסגנון המוכר של ג'יימס גאן.

הסרט לעיתים קרובות מרגיש כאילו גאן עצמו ביים אותו, אבל כשמסתכלים קצת יותר לעומק מבינים שהדיוק בפרטים הקטנים שהפכו את "שומרי הגלקסיה" להצלחה פשוט לא נמצאים כאן. זה מרגיש כמו ניסיון לעשות "שומרי הגלקסיה אבל אחרת", ובסוף זה יוצא כמו חיקוי לא מספיק מוצלח.

זה בולט במיוחד בשימוש במוזיקה. אף needle drop (השילוב של שיר מוכר בתוך סצנה) לא באמת עבד לאורך הסרט. היו כמה בחירות מוזיקליות שאפילו גרמו לי להרים גבה בחוסר הבנה, אבל לא היה אף שיר שהצליח להשלים את הסצנה ולהפוך אותה למשהו מיוחד או מרגש, אלא סתם נסיון עצוב לחקות משהו שכבר היה קיים.

אבל החטא הגדול ביותר של "סופרגירל" הוא הניסיון המאולץ לשלב אותו בתוך היקום הקולנועי המשותף ש-DC מנסה לבנות.

הקומיקס המקורי היה סיפור סגור ומדהים שאפשר לקרוא וליהנות ממנו בלי לדעת שום דבר על שאר הגיבורים בעולם. בסרט, לעומת זאת, יש תחושה חזקה של "דחפנו לכם אלמנטים בכוח כדי שלא תשכחו שיש עוד יקום בחוץ". הסרט עסוק יותר מדי בלהגיד לצופים "היי, ראיתם שסופרמן פה? הנה סופרמן! ראיתם את לובו?", במקום להתמקד בגיבורה שלו.

דוגמה מצוינת לאיך עושים את זה נכון היא הסרט "לוגאן". את לוגאן אפשר לראות לגמרי לבד בלי להכיר את כל סרטי האקס-מן, ועדיין לקבל סיפור שלם, כואב וסגור על הדמות.

השילוב שלו ביקום הגדול נעשה במינונים כל כך קטנים, שרק המעריצים שבאמת מכירים חיפשו את ההקשרים. בסופו של יום, סרט קולנוע צריך קודם כל להיות יצירה טובה שעומדת בזכות עצמה, ולא רק קדימון לפרויקט הבא של האולפנים.

השורה התחתונה – מה חשבנו על "סופרגירל"

"סופרגירל" השאיר אותי בעיקר עם תחושה חמוצה של פוטנציאל מבוזבז. היו כאן את כל המרכיבים הנכונים לסרט קומיקס נהדר – שחקנית ראשית מוכשרת, דמויות משנה מעניינות וחומר מקור מבריק.

במקום זה, קיבלנו תוצר סופי מבולגן, שטחי, שרץ מהר מדי ומנסה לחקות סגנונות של סרטים אחרים במקום למצוא את הקול של עצמו.

זו חוויה קולנועית שאפשר להעביר איתה את הזמן, אבל היא רחוקה מלהיות ההצהרה החזקה שהיקום החדש של DC היה צריך כדי להניע את האתחול שלו קדימה. חבל, פשוט מבאס.

שירות לציבור: אם בכל זאת החלטתם ללכת לסרט, אז שתדעו שאפילו סצנת אחרי הכתוביות אין לו, משהו שהייתי מקבל אם זה היה סרט סגור, אבל פה ציפיתי שיהיה לפחות משהו שיסיים את הסרט עם טעם של עוד. לא קיבלתי.