בחודשים האחרונים סטיבן קינג מככב בכותרות: סדרה חדשה ל”הערפל” (The Mist), סרט של “המגדל האפל” (The Dark Tower), סדרה על “מר מרצדס” (Mr Mercedes), ועיבוד קולנועי חדש לאחת מהיצירות הבולטות ביותר של סופר האימה הגדול: “זה” (It).
הספר המקורי והעיבוד הטלויזיוני משנות ה-90 עזרו לקבע אצל הדור הנוכחי את הדימוי של הליצן כדמות מפלצתית. פחד מליצנים אינו חדש, אך מזה קרוב ל-20 שנה כבר אי אפשר להתייחס למקצוע הבידור הזה ברצינות מבלי להיזכר בטים קרי בתפקיד פניווייז.
האם עיבוד חדש, 27 שנים אחרי (מספר שאינו מקרי), באמת מתפקד?
העלילה
ביל הוא נער צעיר המתגורר בדרי, עיירה לא גדולה במדינת מיין בארצות הברית. אפשר לומר על ביל שהוא נער רגיל יחסית – בחור נורמטיבי עם חברים נורמטיבים, כאלה שאוהבים לעשות את כל הדברים שנערים בשנות ה-80 אהבו לעשות. הם רוכבים על אופניים, יוצאים לטיולים, ומתחילים אפילו להתעניין בבחורות בגיל 13 מלא השינויים. אבל משהו אחד בביל שונה מהרגיל – אחיו הקטן, ג’ורג’י, נעדר. רק שבדרי, זה לא חריג כל כך.
בדרי הקטנה נעדרים לא מעט ילדים. ילדים ובני נוער. והמבוגרים? נדמה שהמבוגרים יותר כועסים ממודאגים. לא ברור לאף אחד לאן נעלמים הצעירים של דרי, אבל ביל לא יוותר עד שהוא יגלה מה קרה לאחיו. הוא וחבריו – ריצ’י, אדי, סטנלי, בן, בברלי ומייק – משתפים פעולה כדי למצוא מה קרה לג’ורג’י ולשאר הילדים.
ה”לוזרים”, כפי שהם קוראים לעצמם, יודעים רק דבר אחד – כמעט כל אחד מהם ראה חזיונות אימה מזעזעים, סיוטים שקרמו עור וגידים, שאת כולם מחבר ליצן שטני בשם פניווייז, הליצן המרקד. ופניווייז הוא חלק מרכזי מדרי לא פחות (ואולי אף יותר) מתושביה, מבניה ומוסדותיה.
ילדים נהדרים
השאלה הראשונה שנשאלת תמיד כשאת גיבורי הסרט משחקים ילדים היא “נו, איך הם?”, והתשובה היא שהילדים בסרט פשוט נפלאים. בתור שחקנים צעירים ולא מוכרים, ללא הרבה הזדמנויות להופיע לפני כן בקולנוע, כמעט כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, כובש. בולט במיוחד ביל, כמובן, אותו משחק ג’יידן ליברהר (Jaeden Lieberher).
ג’יידן הופיע כבר ב”הסקס של מאסטרס”, ואף שיחק את הנרי ב”הספר של הנרי”. ב”זה” הוא הראה חד משמעית שהוא יכול להחזיק תפקיד ראשי על כתפיו. ביל מראה את כל האיכויות שמנהיג צעיר צריך להראות – הוא נחוש, אמיץ, נאמן לחבריו, אבל גם צעיר ולא לחלוטין יודע איך להתמודד עם מצבי קיצון. למזלו, הוא לא לבד.
לצידו נמצאים בן ובברלי, או בוו בקיצור. שלושתם הם למעשה הגרעין הקשה של החבורה, כאשר בן משכיל מהרגיל לגילו, ובברלי, בתור הנערה היחידה בחבורה, מביאה איתה משהו חדש לחייהם של הנערים האחרים – גם מהצד הרומנטי, וגם מהזווית המיוחדת שיש לה לעולם, כאישה צעירה שמתבגרת מהר מדי בעל כורחה.
ריצ’י ואדי גם הם בולטים מאד. ריצ’י אמנם לא מרגיש מרכזי לעלילה ברוב הסרט, אבל הוא ה”לוזר” הכי בולט ורועש מכולם. משחק אותו פין וולפהארד (Finn Wolfhard), ששיחק את התפקיד הראשי בעונה הראשונה של “דברים מוזרים“, והוא בדמות ריצ’י מכניס לחבורה רוח חיים שהופכת אותה לחיה ואמיתית יותר.
אחד מהדברים שהופכים את חבורת ה”לוזרים” לאמינה וכיפית זה שהם מדברים כמו חבורה של בנים בני 13 – כלומר, מנבלים את הפה בכל הזמנות שיש להם, עכשיו שהם גילו עולם מופלא של קללות ודימויים מיניים. ריצ’י, כך נדמה, הוא כוח החלוץ של השפה החדשה, וקשה לי להזכר בסרט בו ראיתי ילד עם פה כל כך מטונף. ויחד עם אדי ההיפוכונדר, שמפחד לחלות ולמות מכל שטות, הם מתפקדים כצמד קומי מצוין.
מייק וסטנלי, אבוי, הם החוליות החלשות. לכל האחרים יש מקום בדינמיקה קבוצתית ברורה – ביל, בן ובברלי נמצאים בסוג של משולש אהבה מגושם; אדי וריצ’י רבים כל הזמן; וכולם ביחד חבורה מאד מגובשת. סטנלי גם הוא חלק מהחבורה המקורית, אבל הוא לא משתלב כל כך באף דינמיקה. הוא יהודי, לפני בר-מצווה, ונדמה שיש כאן הזדמנות להיכנס לזה, אך אין ביטוי של ממש לדת ולתרבות ממנה סטנלי בא.
מייק, מנגד, הוא הנער השחור היחידי בחבורה, ונדמה שבכל הסרט. הוא גם לא גר בדרי עצמה, עיירה שהיא לבנה לחלוטין, כך נראה. הוא חי ועובד מחוץ לדרי, בחווה, ומביא לדרי בשר שמשפחתו מגדלת ומוכרת. בתחילת הסרט הוא מקבל זמן מסך רב, אך מלבד חשיפה של סיפור הרקע שלו, גם לו אין השפעה של ממש על העלילה. הוא חובר ל”לוזרים” ובכך נגמר העניין.
מלבד היותם “היהודי” ו”השחור”, לא נראה שיש לסטנלי ולמייק הרבה מה לעשות בסרט. בהתחשב בכך שהסרט שינה הרבה מאד דברים מהספר, אפשר היה לקחת עוד צעד קדימה ולהעלים את שני הילדים מהסיפור. הסרט וה”לוזרים” היו מהודקים יותר, ומתפקדים יותר טוב במסגרת הזמן המצומצמת שניתנה להפקה.
אבל כל הילדים, כולל ולעתים במיוחד מייק וסטנלי, סובלים מאד מהזוועות שמתרחשות בדרי. הם חווים אותן בצורה קשה, ולא מקבלים שום עזרה מהמבוגרים. למעשה, המבוגרים הם חלק מהבעיה.
את ההורים של רוב הילדים איננו רואים. אלה שכן מופיעים נעים בין כועסים יותר מדי למחרידים בנזק הפיזי והנפשי שהם גורמים לילדיהם. המבוגרים לא מודעים לפניווייז, הם לא קשובים לצרכים של הילדים, ויש שיגידו שהם הגורמים לכוח שלו – פניווייז מצליח לפגוע בילדים כי ההורים לא מתפקדים. או שמא ההפך הוא הנכון? הוא גורם להורים לא לתפקד?
אין תשובה לשאלת הביצה והתרנגולת הזאת, אבל ברור שלסרט יש מסר-סמוי-לא-כל-כך-סמוי – ילדים מוזנחים הם ילדים שנמצאים בסכנה מתמדת. אם המבוגרים לא יהיו מעורבים בחייהם, הם יפגעו, ולעתים באופן קטלני.
מרוב הבהלות אין מתח
ומה על “זה” עצמו, הכוח האימתני שמאיים על הילדים בדמות ליצן? ובכן, זה קצת מורכב יותר.
“זה” אינו ליצן. מה הוא “זה”, בעצם? ניתן לכם לגלות (בערך) בספר, או בסרט הישן, או בסרט ההמשך לחידוש הזה שצפוי לצאת. הליצן פניווייז הוא רק אחת מהצורות ש”זה” לובש, אך היא הצורה העקבית ביותר.
בסרט הטלוויזיה מ-1990 הדימוי של “זה” כליצן התקבע כהרבה יותר נפוץ משהוא היה בספר. הסיבה לכך הייתה הפקתית, כמובן, כי אז היה קשה יותר להראות על המסך מצורעים משכנעים ואנשי זאב אמינים, וגם כי טים קרי שיחק פניווייז כל כך מבעית, שחבל היה לא לנצל את הפוטנציאל שלו עד תומו.
בעקבות הסרט, כולנו מכירים את “זה” בעיקר בתור ליצן, והסרט החדש דובק בליצנות הזאת. ביל סקארסגארד (Bill Skarsgard), אחד מהבנים הרבים של סטלאן סקארסגארד מ”ת’ור”, שכמעט כולם משחקים בקולנוע, עושה עבודה מצוינת עם פניווייז. הביצוע שלו לפניווייז מאוד “חמוד”, ולמרות שרואים שהוא קריפי, הוא גם ילדותי ומטופש בחלק מהמקרים, בניגוד לקרי שהיה שטני ללא הפסקה. ההופעה שלו בסרט מצוינת.
בנוסף, הוא מופיע לעתים קרובות בתור יצורים שונים, לא רק בתור ליצן, אך מכיוון שכולנו מצפים לראות ליצן, הוא הרבה יותר ליצן משהוא היה בספר. כשלעצמו זה לא דבר רע, אך לראות את “זה” כישות מאיימת בעלת מאה פרצופים יכל להיות מרשים יותר, ושהליצן ישאר ברירת המחדל שאליה הוא חוזר בסוף.
גם בעזרת חומר המקור וגם בעזרת ההפקה עצמה, הדימויים והאירועים המפחידים בסרט נפלאים. תחושת האימה האמיתית שהוא גורם לה מחלחלת לעצמות. ואז הסרט הורס הכל, שוב ושוב ושוב ושוב.
רוב סרטי האימה כיום סובלים ממחלת ההבהלות, שוטים קצרים ופתאומיים בהם משהו קופץ וצועק, מלווה בצליל חד ורועש. ההבהלות האלה עובדות לפעמים, ולפעמים פחות, אבל הן אף פעם לא מפחידות. הן רק מבהילות. והן פורקות לחלוטין את המתח.
כאשר אדי, למשל, נפגש עם מצורע, הוא מבועת – אדי מפחד מכל המחלות שקיימות, ועוד מכמה שהוא עצמו המציא, או אמא שלו המציאה לו. הפגישה עם המצורע משתקת אותו לחלוטין, והאימה שלנו מלחזות בילד צעיר פוגש מבוגר חולני ומסוכן אימתנית לחלוטין.
אך מיד לאחר מכן יש כמה הבהלות, המתח נפרק, ואנחנו כבר לא חשים בתחושת האימה החזקה הזאת. אולי, בצורה כזאת, הסרט מונגש לקהל רחב יותר, שלא מוכן לתחושת אימה חזקה מדי, אך בהתחשב בכך שמדובר בסרט שמגדיר את עצמו בגאווה כסרט אימה, שמבוסס על אחד הספרים המפחידים ביותר שנכתבו אי פעם, זה מאכזב מאד.
לא כיף לראות סרט שנכשל במטרה שלו. כואב הרבה יותר לראות את הפוטנציאל המבוזבז. צוות התלבושות והתפאורה, יחד עם סקארסגארד עצמו, עשו עבודה כל כך טובה בלבנות אימה ומתח, חבל שצוות הסאונד והעריכה החריב להם הכל.
בשורה התחתונה
“זה” הוא סרט אימה לא מפחיד, שזה תמיד מאכזב. אבל הוא סרט מצוין על חבורה של ילדים שמתמודדת עם קשיים אמיתיים, קשיים שרק הם יכולים להתמודד איתם. הסרט מספר סיפור טוב, בצורה טובה, עם שחקנים טובים שמגלמים דמויות טובות. לעתים נדמה שכל סיפור האימה של הסרט כמו מפריע לנו לחוות את הילדים הנהדרים, שיכלו להתמודד עם אותם קשיים גם בלי ליצן דמוני.
בסופו של דבר, זה סרט טוב לאוהבי סטיבן קינג, ולאוהבי סרטי אייטיז על ילדים. אבל אם חיפשתם את האדפטציה המושלמת ל”זה”, אז זה לא זה. קרוב, אבל לא שם.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.