באותה שנה שבה יצאו “שומרי הגלקסיה 2“, “ספיידרמן: השיבה הביתה“, ולפנינו “ליגת הצדק” ו”מלחמת הכוכבים: אחרוני הג’דיי“, לא נדמה שיש בכלל מקום להייפ והתרגשות, מסרט שלישי לתור. אל הרעם רחוק מלהיות הנוקם הפופולרי ביותר בחבורה, וסרטיו גם לא נכנסים לחמישיית הסרטים הזכורים או המעניינים ביקום הקולנועי, ואף ספק אם לעשיריה.
אבל איכשהו קרה, שסביב “תור: ראגנארוק” (Thor: Ragnarok), הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית אל הרעם הנורדי, התפתח הייפ בלתי נתפש. מי שקרא קצת על הסרט מראש, יכל להסיק למה, ופיתח התלהבות מושכלת ובריאה, אבל נדמה שגם הצופים האדישים יותר התחילו להתלהב מראש. זה כאילו שכולנו הרגשנו, איפשהו בפנים, שמצפה לנו משהו מיוחד מהרגיל.
העלילה
באופן מפתיע ובניגוד לנהוג, הטריילרים ל”תור: ראגנארוק” חושפים מעט מאוד מעלילת הסרט הממשית. גם אני, בדומה להם, אשתדל להמנע מספוילרים מיותרים.
תור, אותו שוב מגלם כריס המסוורת’ (Chris Hemsworth), פועל כסוכן חופשי, גיבור שמשוטט בתשע הממלכות, ומתקן עוולות שונות, בעזרת פטיש הקרב הנאמן שלו. הוא חוזר לביקור באסגרד, ומגלה שאחיו לוקי, אותו משחק טום הידלסטון (Tom Hiddleston), עדיין חי. תור מכריח את לוקי להשיב לאסגרד את אביהם אודין, האל השליט של אסגרד, אותו משחק אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins), אך נראה שזה מאוחר מדי – הלה, אלת המוות הרצחנית אותה אודין כלא, מזהה שאסגרד לא מוגנת, ומגיעה אליה כדי לשלוט בה ביד רמה. את הלה מגלמת קייט בלאנשט (Cate Blanchett)
תור ולוקי נמלטים ממוות ודאי בידיה של האלה המפלצתית, כל אחד לחוד. תור מוצא עצמו לכוד על עולם לא מוכר, בו הוא נכלא בזירת גלדיאטורים גלקטית, ונאלץ להילחם מול חברו ויריבו האימתני ביותר – הענק הירוק, שבתוך גופו עדיין לכוד ברוס באנר, אותו משחק מארק רופאלו (Mark Ruffalo).
כל מה שהיה חסר לתור זה קצת הומור
יש שני עמודי תווך מרכזיים עליהם נשען “תור: ראגנארוק”: האחד הוא כריס המסוורת’, שכישוריו כשחקן קומי הם תגלית יחסית חדשה, והשני הוא טאיקה וואיטיטי (Taika Waititi), הבמאי-תסריטאי הניו-זילנדי, שעומד בראש ההפקה. ושני העמודים האלה איתנים לא פחות, מזרועותיו השריריות של אל הרעם.
בנוגע להמסוורת’, הציפיה להופעתו הבאה כתור התחילה בקיץ אשתקד. הדעות לגבי “מכסחות השדים” היו חלוקות, ואף נטו יותר לשליליות, אך מעטים מאוד התווכחו עם התגלית הגדולה של הסרט – כריס המסוורת’, ששיחק בסרט דמות משנית יחסית, שלט במסך בכל סצנה בה הוא הופיע, והראה שהוא לא פחות מגאון קומי, כאשר ניתנת לו האפשרות.
לצדו נמצא טאיקה וואיטיטי, שאחראי על יצירת המופת המוקומנטרית “מה שאנחנו עושים בצללים”, לצד עוד מספר פרויקטים קומיים מופלאים. וואיטיטי הביא איתו ל”ראגנארוק” את רוח השטות שלו, בכתיבה ובבימוי, והצליח לגבור על כל אילוץ הפקתי אפשרי כדי להביא לנו את אחד מהסרטים המוצלחים ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, וללא ספק הסרט המצחיק ביותר. על הדרך, הוא משחק גם תפקיד קטן בסרט, אבל כנראה לא תזהו אותו – הדמות שלו עשויה כולה מאבנים.
והומור זה לא כל מה שיש בסרט – “תור: ראגנארוק” מספר סיפור שבמהותו אינו חדש, ובמקום מסוים מהדהד את הסיפור שכבר סופר בסרט “תור”, הראשון בטרילוגיה. מה זה אומר להיות תור, אל הרעם, ומה הקשר בין זהותו של תור, לבין הפטיש? הסרט אמנם לא מחדש, אבל כן מפתח את תור כדמות בצורה מעניינת, ובזכות המיומנות הרבה בה הוא מסופר, מצליח למשוך אותנו גם עם העלילה שלו.
כמו כן, היקום הקולנועי נמצא כרגע בפאזה הקוסמית שלו, ו”ראגנארוק” מנצל את זה עד תום. בשלב הראשון והשני של היקום הקולנועי, אסגארד הייתה הכי רחוק מחוץ לכדור הארץ, שהעזנו ללכת, וגם אז זה היה מישור קיום אחר לא כל כך ברור. רק עם “שומרי הגלקסיה” ו”דוקטור סטריינג’” העזנו לבחון את הרב-יקום של מארוול, על מימדיו המקבילים ומסעותיו בין כוכבים. “ראגנארוק” משתלב בתוך הרב-יקום באופן טבעי ונוח, וממשיך להרחיב אותו.
במקום מסוים, “תור: ראגנארוק” הוא בן-הדוד של סדרת “שומרי הגלקסיה” – הוא מתרחש באותם מישורי קיום ובאותו סדר גודל, ומרגיש כמו גרסה אלטרנטיבית שלו, עם תור, לוקי והענק הירוק, במקום סטאר-לורד, דראקס ורוקט. ו”ראגנארוק” מצטיין, בדיוק היכן ש”שומרי הגלקסיה חלק 2″ נפל – יש בו דמויות רבות, אבל הוא מחויב רק לאחת מהן, לתור, ולא צריך למצוא עיסוקים מיותרים לשאר הגיבורים.
כל הדמויות מקבלות מקום מספק מאוד, והזדמנויות טובות לבטא את עצמן ואת מה שעובר עליהן, אבל הסרט מתחיל ומסתיים עם אל הרעם, כפי שהוא צריך, והמיקוד הזה בגיבור אחד יחיד עושה לסרט רק טוב.
אקשן חסר השראה
החלק החלש ביותר בסרט הוא ללא ספק האקשן שלו. וואיטיטי הוא במאי קומי, ללא ניסיון קודם באקשן גרנדיוזי שכזה, וזה מורגש. שלא תבינו לא נכון, האפקטים בסרט מרהיבים והקרבות מאוד יפים, אבל זו בעיקר הראוותנות של מחלקת הגרפיקה הממוחשבת, שמשוויצה במה שהיא יודעת לעשות.
בסרט פעולה, קרב טוב הוא קרב עם דרמה, קרב בו יש משמעות לכל מהלך ולכל מהלומה. הקרב בפני עצמו מספר לנו סיפור, לרוב ללא מילים. יש קרב אחד ב”ראגנארוק” שהוא כזה, ואתם ודאי גם תנחשו לבדכם מהו, אבל אני אתן לכם את ההזדמנות לגלות את זה לבד. הוא מוצלח, מעניין, ואפילו מרגש מעט.
מלבד אותו קרב מצוין, שאר האקשן שבסרט לא מביע שום דבר, חוץ מ”תראו איזו מפחידה הלה”, נקודה שמועברת בצורה חזקה מאוד כבר בתחילת הסרט, וכל תוספת לנקודה הזאת רק מדללת את המסר.
אבל אתם יכולים לנשום בהקלה, ולשמוח – כי הלה מצוינת. נדמה ש-2017 היא השנה בה מארוול הצליחה להציג נבלים מצוינים ליקום הקולנועי שלה, שידוע בנבליו החלשים – תחילה עם העיט האימתני ב”ספיידרמן: השיבה הביתה”, וכעת עם הלה, שאולי לא מרגשת אותנו כאשר היא קוצרת עשרות חיילים בהינף יד, אבל היא נהדרת בכל סצנה אחרת.
קייט בלאנשט מעבירה בה רבדים רבים של כוח וטירוף, והיא לא מאבדת דבר מהם – שפיותה מוטלת בספק בכל רגע, אך לא מספיק כדי לערער את תחושת העוצמה היציבה שהיא משדרת. וואיטיטי ובלאנשט יצרו יחדיו את אחת מדמויות הנבל המוצלחות יותר שמארוול הציעה עד עכשיו.
בשורה התחתונה
“תור: ראגנארוק” הוא סרט חובה לכל חובב מארוול, סרט שבקלות יהפוך לאחד מהסרטים האהובים, ואולי אף האהוב ביותר, על רבים מהצופים. אם, לעומת זאת, אתם צופים שבוררים את סרטי המארוול והקומיקס שלכם, אז אל תתנו לארשת הפנים המטופשת של כריס המסוורת’ להבריח אתכם – “ראגנארוק” צריך להיות אחד מאותם סרטים בודדים, עליהם אתם לא פוסחים.
ומה על מאוכזבי תור, שמרגישים שהדמות כולה מיותרת לחלוטין, ואין בה שום צורך ביקום הקולנועי הזה? ובכן, גם אני הרגשתי כמוכם לא פעם, אבל “ראגנארוק” הוא סרט שאתם צריכים לראות – למרות, ואולי אפילו בגלל, שתור מרגיש לכם מאוס ומיותר.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.