-פרסומת-

נטלי פורטמן מתוך הסרט "העולם שאחרי: הכחדה" (צילום: Peter Mountain, תמונה באדיבות Paramount Pictures)

העולם שאחרי: הכחדה – ביקורת סרט
| יום ראשון, 11 במרץ 2018, 19:00 | בידור ופנאי

סרטו הראשון של אלכס גארלנד (Alex Garland), “אקס מכינה”, היה לאחד הסרטים הטובים והמעניינים של שנת 2015. הוא היה סרט חכם, מיוחד ומקורי על נושא שחשבנו שנטחן עד אינסוף בנוף הקולנועי, בינה מלאכותית. “אקס מכינה” הצליח לגרוף פסלון אוסקר בקטגוריית האפקטים המיוחדים (בתקציב זעום של כ-15 מיליון דולר) והיה מועמד גם לתסריט המקורי הטוב ביותר. למרות הרקורד הקצר שלו בתור במאי, “אקס מכינה” היתה סיבה מספקת בשבילי להתרגש לקראת סרטו החדש, “העולם שאחרי: הכחדה” (Annihilation), שלפחות מהטריילר נראה שהלך לכיוון דרמת המסתורין עם מדע בדיוני בדומה ל”אקס-מכינה”.

העלילה

לנה, אותה מגלמת נטלי פורטמן (Natalie Portman) היא ביולוגית שאיבדה את בעלה קיין, אותו משחק אוסקר אייזק (Oscar Issac) במשימה צבאית חשאית. כדי לנסות להבין מה קרה לו, לנה מצטרפת לצוות שאמור לחקור איזור בארה”ב שחווה פגיעת מטאור. האזור שנפגע מהמטאור יצר סביבו שדה בשם “הנצנוץ” (The Shimmer) שבמשך השנים האחרונות מתפשט וגורם לסביבה להתנהג בצורה מוזרה כאשר כל צוות שנשלח לחקור את התופעה, מעולם לא חזר.

נשים בראש

אחד המאפיינים הקשים ביותר לפספוס בסרט הוא הקאסט הראשי שמורכב אך ורק מנשים. לצד נטלי פורטמן ניתן למצוא כשרונות כמו טסה תומפסון (Tessa Thompson) מ”קריד” ו”ת’ור: ראגנארוק” וג’ניפר ג’ייסון לי (Jennifer Jason Leigh) מ”שמונת השנואים“. נראה שהסרט לא יכל לצאת בהזדמנות טובה יותר, יחד עם יום האישה הבינלאומי שחל בשבוע שעבר וקמפיין Metoo# שעדיין מראה סימניו. קאסט נשי לחלוטין שיוצא למשימה מסתורית ומזכיר לא מעט ברגש את “הטורף” או את “שובו של הנוסע השמיני”, הוא בדיוק מה שהיינו צריכים בנוף ההוליוודי המוכר לפני שגל הבלוקבאסטרים של הקיץ יגיע ויציף אותנו.

למרות הקאסט המבטיח, הדמויות נכתבו בו בצורה שטחית לחלוטין. מלבד דמותה של פורטמן אנחנו לא באמת מכירים את שאר הדמויות. התסריט אולי זורק משפט פה ושם על העבר שלהן בניסיון לחבר אותנו הצופים אליהן, אבל זה נכשל לחלוטין. אי אפשר לצפות שנדע פרטים מינימליסטים על הדמויות בסרט ואז נוכל להבין מה עובר עליהן, למה קורה מה שקורה להן ואת המניעים שעומדים מאחורי ההחלטות שלהן.

הסרט נותן דגש כבד, ואולי כבד מידי, על הדמות של פורטמן. היא אכן הגיבורה הראשית ובנתח גדול מאוד אנחנו עוסקים בסיפור שלה, מה שמאפיל על שאר הדמויות ופוגע בחיבור אליהן. כשאני נמצא בחציו של הסרט ואני עדיין צריך לנסות להיזכר מה השמות של הדמויות, זה אומר שיש לנו פה בעיה.

מתוך הסרט "העולם שאחרי: הכחדה"

מתוך הסרט “העולם שאחרי: הכחדה” (צילום: Peter Mountain, תמונה באדיבות Paramount Pictures)

תאווה לעיניים

אחד הדברים הטובים ביותר שפועלים לטובתו של הסרט הוא הצד הויזואלי. עם תקציב סביר של כ-55 מיליון דולר גארלנד מצליח לעשות זאת שוב – הוא מספק סרט מהמם ביופיו, החל מהחלטות כמו זוויות צילום (באדיבותו של רוב הארדי, הצלם מאחורי “אקס-מכינה”), עיצוב התפאורה והסביבה, משחקים פשוטים עם אור, אפקטים פרקטיים וכמובן האפקטים המיוחדים.

כשאני אומר שהסרט הזה הוא תאווה לעיניים, אני מתכוון לכך שגארלנד מצליח לרתק אותנו לא רק בדברים היפים, כמו נופים מהממים, חיות או צמחייה, הוא מצליח לעשות את זה גם ברגעים המוזרים, המגעילים והמפחידים. דרושה יכולת של אומן להציג לצופה מחזה מזוויע שגורם לך לרצות להסיט מבט, אבל בו זמנית להיות כל כך מסוקרן ולראות עוד ועל זה אני מוריד בפניו את הכובע.

הכחדה מנסה המון, הוא מנסה להעביר סיפור על דמויות, הוא מציג רעיונות חכמים ומורכבים בנוגע לחיים, מוות, הרס עצמי, ביולוגיה אנושית ולהיות גם אומנותי בדרכו שלו, אבל הוא מנסה יותר מידי. אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב, להבין מה אנחנו רואים. לכל אירוע בסרט יש משמעות והבחירות בו מגיעות ממניע מסוים. אין לי בעיה שמבקשים ממני לחשוב, אבל כשעושים את זה עם דמויות שטחיות ומספר כיווני עלילה קל מאוד לאבד עניין ומהר.

זה נראה שהכל עובד פה על הנייר – הסיפור, הטון, הדמויות והמסר, אבל איפשהו במהלך המעבר בין התסריט לבין המרקע, משהו הלך לאיבוד. עם זאת, הסרט אינו מסובך להבנה, הוא לא מסוג הסרטים שדורשים צפייה שניה ושלישית כדי להבין את המסרים והרעיונות שבו. צפייה אחת מספיקה, אבל קיבלתי כאן הרגשה של סרט שמנסה להיות הרבה יותר חכם ממה שהוא באמת ומתאמץ לתת סיפור מורכב למרות שהוא ממש לא כזה.

מתוך הסרט "העולם שאחרי: הכחדה" (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

מתוך הסרט “העולם שאחרי: הכחדה” (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

בעידן שבו רובם של הסרטים נמשכים למעלה משעתיים, כל סרט שעומד על פחות מכך הוא החלטה מבורכת מבחינתי. ניתן לספר סיפורים טובים גם בפחות משעתיים, אך אורך הוא לא מדד לאיכות של הסרט. “העולם שאחרי : הכחדה” יושב על שעה וארבעים דקות, אבל משום מה הוא מרגיש הרבה יותר מכך. הוא סרט שנמתח ונמתח כי בבסיסו הסיפור איטי. הוא לא סרט אקשן מהיר שמפציץ את הצופה באירועים כל שניה, הוא לוקח את הזמן כדי לספר סיפור.

הבעיה היא התגמול, לסרטים איטיים יש בדרך כלל תגמול, המערכה השלישית. אבל הבעיה היא שגם המערכה השלישית נמתחת כמו מסטיק. אנחנו מבינים מהר מאוד מה קורה ולאן זה הולך אבל משום מה גארלנד החליט שזה לא מספיק, שאנחנו צריכים לצפות באותם אירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב עד שהמסר ייקלט טוב טוב וזה יוצר את התגובה ההפוכה – אנו מסיימים את הסרט ומבינים אותו אבל עם הלשון בחוץ מתוך רצון שהכל כבר יסתיים.

“העולם שאחרי: הכחדה” משחק עם רעיונות חכמים מאוד בנוגע לחיים, מוות ושינויים שאנשים עוברים. הבעיה היא שלפעמים הוא מתאמץ יותר מידי להיות סרט חכם, עמוק עם מסר חשוב וקצת שוכח בדרך להיות קודם כל סרט טוב.

את הסרט תוכלו לראות החל ממחר (ב’, 12.3) דרך נטפליקס.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות