ביקורת סרט: מראה שחורה, בנדרסנאץ’ – גימיק שמצליח להצדיק את עצמו

מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ' (תמונה באדיבות נטפליקס) מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ’ (תמונה באדיבות נטפליקס)

מראה שחורה” (Black Mirror) התחילה כסוג של גימיק – אנתולוגיה של סיפורים מזוויעים על בני אדם וטכנולוגיה. סיפורי “מה אם…” מופרכים ברובם, אבל מבדרים לרוב ובמקרים הטובים גם מעוררי מחשבה. שתי העונות הראשונות של הסדרה היו בעיקר תרגילי מחשבה. כל עונה הכילה שלושה פרקים בלבד, הן יצאו בפער זמן די גדול זו מזו, והסדרה נשארה בגדר תופעה. זה השתנה מאד אחרי שנטפליקס (Netflix) רכשה את הסדרה.

מצד אחד, ל”מראה שחורה” יש תקציב הרבה יותר גדול עכשיו. הפרקים השונים יכולים לספר סיפורים יותר מורכבים בצורה יותר משכנעת, וגם כמות הפרקים לכל עונה הכפילה את עצמה מ-3 ל-6. מצד שני, נוצרה ציפיה לקבל עונה של “מראה שחורה” אחת לשנה – ציפיה שנטפליקס וברוקר עומדים בה. עכשיו שאנחנו מקבלים שישה סיפורים בשנה במקום שלושה בשנתיים, הלחץ על ברוקר להמציא סיפורים ריבע את עצמו – ולכן לא פעם יש פרקים מבוזבזים, לא מעניינים ולא מעובדים מספיק.

הצופים התחילו להיות סקפטים, היוקרה של הסדרה ירדה, ולכן ברוקר היה חייב לעשות משהו חדש. משהו גדול ויוצא דופן. והנה, פתאום בהפתעה, בהתראה של יממה בלבד, נטפליקס משחררת סרט של “מראה שחורה“. הסרט נקרא “בנדרסנאץ’“, והגימיק שלו חדש לגמרי לסדרה – הוא אינטראקטיבי. אנחנו, הצופים, שולטים במידה רבה בהתקדמות הסיפור. אבל האם זה עובד?

זו שאלה שקשה לענות עליה בלי ספוילרים. אנסה להימנע מהם ככל האפשר, אך ברגע מסוים, שיבוא עם אזהרה מוקדמת, יפתחו כל הסכרים.

מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ' (תמונה באדיבות נטפליקס)
מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ’ (תמונה באדיבות נטפליקס)

העלילה

פיון ווייטהאד (Fionn Whitehead) מ”דנקרק” משחק את סטפאן, נער צעיר עם אהבה רבה למשחקי וידאו. השנה היא 1984, משחקי וידאו מתחילים לפרוץ בהדרגה למיינסטרים, ולסטפאן יש כבר פרוטוטייפ למשחק משלו, משחק שהוא כבר התחיל לפתח. המשחק הוא הרפתקה עם אינספור ענפים שונים ותרחישים אלטרנטיביים, קונספט שמקדים את זמנו לשנת 84, והוא מבוסס על ספר – “בנדרסנאץ'”. “בנדרסנאץ'” הוא ספר משחק, דומה לספרי “כישוף” או “צמרמורת” המאוחרים, בהם הקורא הוא גיבור בהרפתקה – הספר מחולק לקטעים, והקורא/שחקן מדלג בין הקטעים לפי הבחירות שהוא מבצע.

סטפאן הולך לעשות פיץ’ בחברת משחקים חדשה, חברה שרוצה להפוך את התחביב החדש והמוזר הזה של משחקים לעסק משגשג. לאחר פיץ’ קצר ומוצלח סטפאן מקבל אור ירוק לפתח את המשחק בשביל החברה, עם דדליין מאוד נוקשה – המשחק צריך להיות מוכן בזמן לחג המולד. הזמן מוגבל, וכך גם המשאבים הנפשיים של סטפאן – כל החלטה הולכת להיות גורלית.

משחק מחשב?

לרבים מאיתנו “בנדרסנאץ'” יזכיר משחק מחשב יותר מסרט. אם להיות יותר ספציפיים, הוא יזכיר משחק של חברת Tell Tale המנוחה, שעד לאחרונה הייתה מוציאה משחקים בפורמט מאוד דומה – סיפורים קצרים בהם לשחקן יש שליטה יחסית מוגבלת על המתרחש, כאשר העיקר הוא לבצע החלטות קשות תחת לחץ של זמן, ולהתמודד עם ההשלכות של ההחלטות האלה. אבל יש אלמנטים בפורמט של “בנדרסנאץ'” ששונים במהותם מהפורמט של משחקיה של Tell Tale.

משחקי Tell Tale ודומיהם הם סיפורים יחסית לינאריים. יש הרבה ענפים אפשריים בדרך, אבל הענפים האלה מתנקזים לסוף אחד. לפעמים גם בסוף ניתנת בחירה משמעותית כלשהי, אבל היא רלוונטית לסוף בלבד. אלה משחקים שרוצים להעביר סיפור ברור וקוהרנטי, ולתת לשחקנים להרגיש שאנחנו חלק מהסיפור. אנחנו לא באמת משנים את הסיפור, אבל בגלל שהשפענו על הרבה חלקים נעים בדרך זה הסיפור שלנו. “בנדרסנאץ'”,  לעומת זאת, מספר כמה סיפורים שונים מאוד בהתאם לבחירות שלנו.

“בנדרסנאץ'” דומה הרבה יותר לספרי משחק, כמו הספר המומצא בעולם הסרט/משחק עצמו. אם לא זכיתם לשחק בספרי משחק, אלה משחקים בהם יש אמנם סוף אחד שהוא הסוף ה”אמיתי”, הסוף שאנחנו שואפים להגיע אליו, והוא גם סוף טוב בדרך כלל, ובדרך יש הרבה דרכים להיכשל – סופים קנים ומספקים פחות, אבל עדיין סופים. בספרי המשחק האלה הסיפור הוא באמת הסיפור של השחקנים – נדיר מאוד ששני שחקנים יקבלו את אותו סיפור באותו סדר, אפילו אם שניהם מגיעים לסוף הטוב.

“בנדרסנאץ'” נותן לנו להכשיל את סטפאן. הוא נותן לנו הזדמנויות לראות את המשחק יוצא, ולקבל ציון ממבקר משחקים מקצועי לכאורה. הציון ניתן לסטפאן, אבל בעיקר הוא ניתן לנו. ואחרי כמעט כל סוף כזה, הסררט/משחק מאפשר לנו לחזור אחורה ולעשות בחירות שונות. משחק Tell Tale לא מאפשר לחזור ולשנות בחירות, כי המשחקים האלה רוצים שנתחייב לבחירות שלנו, וגם כי חשוב שלא נשים לב שאין לבחירות הרבה משמעות. בספרי משחק, לעומת זאת, שחקנים מנוסים זוכרים את שיטת הסימניות – לשים סימניות בקטעים גורליים, ולחזור אליהם במקרה של כישלון, כדי לבצע בחירה אחרת. נטפליקס וברוקר סיפקו את הסימניות האלה בשבילנו.

מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ' (תמונה באדיבות נטפליקס)
מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ’ (תמונה באדיבות נטפליקס)

הגימיק מגניב, והביצוע מעניין. אבל האם זה טוב? יש משהו מושך מאוד במשחק שכולו מצולם בוידאו, אבל זה לא חדש. “סרטים אינטראקטיביים” או “משחקי FMV” היו סופר פופולריים בשנות ה-90. זוכרים את “פנטזמגוריה”? את “גבריאל נייט 2″? זוכרים את קטעי המעבר במשחקי Command & Conquer השונים? אלא שלמשחקי FMV יש שפה ויזואלית משלהם, ו”בנדרסנאץ'” מתעקש לעבוד בשפה קולנועית. זה מרחיק אותנו מהמחשבה שמדובר במשחק, ומשאיר אותנו בתוך מסגרת סרט. כדי לדבר על מה זה באמת נותן, נהייה חייבים להיכנס למישור הספוילרים…

מוסיף וגם גורע

החלק הזה של הביקורת מכיל ספוילרים רציניים ל”מראה שחורה: בנדרסנאץ'”.
אם אתם מעדיפים להימנע מהם, דלגו לסוף, לכותרת “בשורה התחתונה”.
גם אתם יכולים לבחור את הסיפור שלכם 🙂

“בנדרסנאץ'” לא שוכח שהוא “מראה שחורה”. הסיפורים של ברוקר כמעט תמיד מנסים להראות לנו שמשהו מסוכן. הפעם הטכנולוגיה שהסרט בוחן, היא גם הטכנולוגיה שהסרט בוחן. כלומר, אנחנו מתנסים יחד עם ברוקר בגימיק יחסית חדש של נטפליקס, ובו בזמן ברוקר מבקר אותו.

סטפאן, גיבור הסרט, מתחיל לאבד את דעתו. ג’רום דייוויס, הסופר שכתב את הספר אותו סטפאן מעריץ, השתגע לקראת סיום העבודה שלו ורצח את אשתו בעריפת ראש. הוא טען שהיא עובדת עם ארגון חשאי ששולט בחיים שלו. סטפאן מתחיל לחוות את אותו הדבר, והוא צודק – הוא באמת נשלט. נשלט על ידינו.

יש כמה וכמה ענפים ל”בנדרסנאץ'”, וכולם נוגעים בזמנים אלטנרטיביים, וביכולתו של סטפאן לחזור אחורה בזמן ולשנות את הבחירות שלו – יכולת שהוא עצמו לא שולט בה. רוב הענפים גם מתייחסים לזה שסטפאן לא שולט אפילו בגוף שלו. איזה דגני בוקר הוא אוכל? לאיזה מוזיקה הוא מקשיב? אנחנו לא מבינים למה אלו שאלות חשובות כי גם סטפאן לא מבין, עד שסטפאן מתחיל להתנגד לבחירות שלנו, ואז גם הוא וגם אנחנו מבינים שאנחנו לא סתם צופים בסרט – אנחנו שולטים בבנאדם.

יש כאן כבר שתי בעיות. הראשונה היא די ברורה – הפורמט של “מראה שחורה” מאוד מאולץ כאן. אם מטרתו של ברוקר היא להזהיר, אין כאן בדיוק מפני מה להזהיר. הרי ברור שזה סרט בדיוני, אנחנו לא באמת שולטים בחיים של אף אחד. באף שלב לא נוצרת אשליה משכנעת שזה מה שאנחנו עושים. גם אם ברוקר מתריע בפנינו שהאינטראקטיביות גורמת לנו להיקשר לדמות, זה לא באמת מעניין כי משחקי וידאו עושים את זה עשרות שנים. דוגמה טובה היא Heavy Rain, משחק שהוא סרט לא כל כך מוצלח, אבל בגלל שהוא אינטראקטיבי אנחנו ממש נקשרים לדמויות שלא היינו אוהבים אותן אחרת.

הבעיה השניה עמוקה יותר – אין כאן שום החלטה מצד ברוקר על מה לספר לנו באמת. בגלל הענפים, בגלל שיש הרבה סופים, אין סיפור אחד שהוא נכון. אמנם חלק מהסופים נותנים לנו לחזור אחורה וחלק מהסופים מסיימים את הסרט, עם כתוביות סיום והכל, עדיין יש כמה סופים שאפשר להתייחס אליהם כסופים סופיים.

האם סטפאן עלה על הרכבת עם אמא שלו ונהרג איתה? האם הוא השלים עם מותה? האם הוא גילה שהוא בסט צילומים של “מראה שחורה”? רק הסוף של הצעצוע, שקשור למוות של אמו, נותן תחושה של סגירת מעגל וגם מפתח את הדמות. זה גם סוף שמספר לנו שסטפאן לא באמת שולט בזמן, רק לוקה בנפשו – כי כשהוא בוחר למות עם אמא שלו בעבר, הוא מת בהווה בתוך ראשו. הוא מדמיין את עצמו מת ומת כתוצאה מזה. העבר לא השתנה, הוא לא נהרג בתאונת הרכבת ההיא, הוא פשוט נתן לדלוזיות שלו לשלוט בו ולהרוג אותו.

מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ' (תמונה באדיבות נטפליקס)
מתוך מראה שחורה בנדרסנאץ’ (תמונה באדיבות נטפליקס)

זה סוף מוצלח, וזה סוף הפוך לרוב הסופים של “מראה שחורה” – הטכנולוגיה לא הרגה את סטפאן, הוא הרג את עצמו בטעות כשהוא הזה טכנולוגיה שלא באמת קיימת. הוא הזה עתיד שבו יש טלוויזיה בשם נטפליקס ששולטת בו, אבל זה הכל לא אמיתי. יש פה סיום מעניין במסגרת של “מראה שחורה”, אבל כסיפור מדע בדיוני בפני עצמו? ככה-ככה.

כל הסופים האחרים לא נותנים שום סיפוק. היה עדיף אם ברוקר היה עושה יותר כמו Tell Tale, ומתחייב לסוף אחד כסוף האמיתי – לסוף של הצעצוע. בין אם סטפאן משלים עם מות אמו או מת בתודעתו, קיבלנו סוף ברור והגיוני לפסיכוזה הארוכה הזאת. אבל נדמה שהגימיק מנצח, ו”בנדרסנאץ'” פשוט יזרוק עלינו את הסיפור שנצליח לפענח בלחיצות חצי-אקראיות על המסך.

פורמט הוידאו מאוד מחייב ומאוד מגביל. “בנדרסנאץ'” מגביל את עצמו לשתי בחירות בלבד בכל פעם, שזה עוני נורא של בחירות ביחס למשחקים. לקחת את הפיצול הזה לשתי בחירות ולהפוך אותו לאלמנט נרטיבי, עם הסמל המקולל של הענף המתפצל, זה רעיון די מבריק אם לומר את האמת – אבל עדיין זה לא מספיק קוהרנטי כדי להבטיח שנצא עם משהו בעל ערך מכל החוויה הזאת.

בשורה התחתונה

“בנדרסנאץ'” הוא גימיק מאוד מגניב. הוא מתקשה להיות הרבה יותר מזה. שווה להתנסות בו, וגם אם לא תגיע לסוף ה”אמיתי” של הסיפור, להשקיע בו חצי שעה או שעה כדי לראות כמה מהסופים הקטנים בדרך זה די מעניין. נחמד לחשוב שזו טעימה, התנסות ראשונית של ברוקר בפורמט חדש, ובתקווה שנקבל עוד סיפורים כאלה שיהיו יותר מעניינים ומוצלחים. המקרה הזה ספציפית לא באמת מצליח לעמוד בהבטחה, אבל כן עושה חשק לעוד תכנים בסגנון – ואולי לא רק לאלו של ברוקר.

השוואת מפרטים