ביקורת סרט: אלביס – נוסחה מוכרת עם רעננות חדשה (ללא ספוילרים)

סרטי ביוגרפיה מוזיקליים בדרך כלל עוקבים אחרי נוסחה מוכרת – עברו הטראגי של הגיבור, נסיקתו לפסגה ואחריה תקופת ההתרסקות, עד הסיום המרגש המשאיר אותנו עם האדרה ונוסטלגיה לאמן שאנו כה אוהבים.

את הנוסחה הזו ראינו לאורך השנים בסרטי ביוגרפיה על ריי צ'ארלס, ג'וני קאש וכן יצירות חדשות יותר כמו "רפסודיה בוהמית" על להקת קווין ו"רוקטמן" על אלטון ג'ון. הז'אנר הפך כל כך מוכר עד שב-2007 שיחרר במאי הקומדיה ג'אד אפטאו את הסרט הפארודי "סיפורו של דיואי קוקס", שמציג את כל הקלישאות של הז'אנר אחת אחרי השניה בסיפור חייו של מוזיקאי בדיוני בכיכובו של ג'ון סי. ריילי.

היות והז'אנר נחשב כל כך נוסחתי ולעוס, היה מוזר לשמוע שבאז לורמן, הבמאי האקסצנטרי שמאחורי יצירות כמו "רומיאו וג'ולייט" ו"מולן רוז'" בחר לביים את הביוגרפיה של אלביס פרסלי. האם לורמן יצליח להכניס רעננות ומקוריות לסיפור המוכר? ובכן, אחרי צפייה ב"אלביס" (Elvis) התשובה המוחצת היא כן. אבל לא יותר מדי.

אלביס – העלילה

נתחיל מהעלילה, הלוקחת אותנו דרך סיפורו של אלביס (אוסטין באטלר, "היו זמנים בהוליווד") המוצג דווקא מנקודת המבט של המנהל שלו, קולונל טום פרקר (טום הנקס). אלביס גדל בממפיס לצד אוכלוסיה שחורה בעיקרה. הוא טיפח קשר הדוק מאוד עם אמו, שתמיד תמכה בו להיות מי שהוא. את סגנונו שאב אלביס ממוסיקת גוספל של שכניו, וחלק גדול מהצלחתו הייתה הבאת התזזיתיות השחורה לקהל לבן בפעם הראשונה.

הראשון לזהות כי יש משהו גדול מהחיים באלביס היה פרקר, אשר חזה בהופעה שלו בממפיס שגרמה לכל הצעירות בקהל לחוות ריגוש מיני מהרוקיסט המרדן. אך כפי שפרקר מספר לנו בשורה הראשונה של הסרט, הוא הנבל של הסיפור שלנו – וברגע שאלביס חתם איתו, מדובר בסוג של עסקה עם השטן.

אלביס ולורמן – זיווג משמיים

במובן מסוים, לורמן הוא הבמאי המושלם להביא לנו את סיפורו של אלביס. התזזיתיות והצבעוניות של הזמר מתאימה בול לסגנון הבימוי המהיר והמוקצן של לורמן, שמראש מבהיר כי הוא לא מפחד מקאמפיות וקיטש – אפילו הלוגו של חברת האחים וורנר בתחילת הסרט הופך כאן כולו למשובץ יהלומים ומנצנץ כדי להבהיר לנו שאנו נכנסים למוחו הזוהר של הבמאי. הוא נהנה מעושר ויזאולי ועלילתי, סגנון שראינו אותו משכלל בסרטו האחרון, "גטסבי הגדול".

הסרט נפתח בקצב דינמי ומיד קל לזהות שאנחנו רחוקים שנות אור מהנוסחתיות של סרטי ביוגרפיה מוכרים. כאשר אלביס פורץ את דרכו לקהל, לורמן לא מעדן ומציג את התגובות הכי מוגזמות מכל הצדדים – בנות חוות אורגזמה מצפייה בעינטוזיו, הורים שעל השניה הראשונה כבר מבכים על מות התמימות של העולם, ואמא שרואה מראש כבר בהופעה הראשונה של בנה כי הקריירה הזו תהרוג אותו. כל הסרט מונח לפנינו מראש, ועכשיו נותר רק לצפות בו מתגשם.

על אף כי רובנו מכירים את סיפורו של אלביס, הסרט מצליח להביא לנו בתחילתו מידע פחות מוכר על שורשיו של הזמר, ומקשר היטב את ההיסטוריה הפוליטית של אמריקה לסיפורו האישי.

זהו לא רק סיפורו של אלביס, אלא של תקופה אפלה בארה"ב – זו של מאבקים גזעיים, התנקשויות ושמרנות מוגזמת. לורמן מחכים להמשיל את התקופה לזמנים המודרניים בהם ארה"ב רואה תנועות שמרניות ישנות תופסות תאוצה שוב. ברגע אחד הוא אפילו מצליח לדון בביקורתיות קלה על "תרבות הביטול".

אך מה שמתחיל כסרט שונה ותזזיתי בסגנון לורמני מובהק, הולך ומאבד כיוון ככל שהוא מתקדם. בדומה לקריירה של אלביס שמתחילה כמרדנית ומיוחדת ומסתיימת כגרסה שמנה ועייפה, כך גם הסרט מאביס ומאט בחציו השני.

הסצינות הופכות ארוכות יותר ולורמן מתחיל לשכוח שהוא ניסה לשבור את נוסחתיות הז'אנר ונופל בדיוק לאותן הקלישאות של כל הסרטים האחרים.

בפעם הראשונה בקריירה – טום הנקס הוא הבעיה

הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא דווקא דמותו של טום הנקס, שלרוב מצליח להציל במשחקו אפילו את סרטיו החלשים יותר.

הנקס האהוב לקח על עצמו את תפקיד הנבל כאן, אך קולונל פרקר נע בסרט בין טוב לרע בבינוניות מבלבלת. לעיתים הוא נראה כמו אדם שטני ונכלולי שמתעלל באלביס ומנצל אותו עד איבוד הכרה, ולעיתים אחרות נראה כי הוא המנהל הטוב ביותר בכל הזמנים שבלעדיו אלביס נעלם באותה מהירות בה צץ.

פעמים רבות נראה כי הסרט מאוד רוצה שנראה את פרקר כאיש הרע, אך פעולותיו על המסך אינן בהכרח רעות במיוחד. על כן הסרט מנגן על גבי סצינות רבות שלו מוסיקה מפחידה שמנסה לשכנע אותנו שמדובר בנבל, כאשר בפועל לא ממש היינו קולטים זאת מהתנהגותו.

הפספוס של הדמות בעיקר מורגש ככל שהסרט מאט והופך רציני יותר. האיפור המוגזם והמבטא המטופש שהנקס בחר לדמות מרגישים נכון כאשר הסרט קומי ומוגזם יותר בחציו הראשון.

אך כשהסרט מפסיק להגחיך את הסיטואציות ופונה לדרמה סוחטת דמעות, הדמות של הנקס לפתע נראית כמו קריקטורה שיצאה מתוכנית המערכונים בה הושקה וכעת משחקת בסדרת איכות של HBO, אך עדיין עם אותן המניירות.

איך מכניסים חיים שלמים לסרט אחד?

הקושי הגדול ביותר בסרטי ביוגרפיה הוא למצוא את התמה בה הסרט יעסוק. בכל זאת מדובר בקורות חייו של אדם אמיתי, עם עליות ומורדות ועשרות שנים של סיפור.

הביוגרפיות הטובות באמת בוחרות להתמקד בנתח מסוים מסיפור החיים ולא לנסות להציג את כולו מילדות ועד מוות. "אלביס" לא משכילה למצוא את ההתמקדות הזו ועל כן הסרט גורלו לחוות עליות ומורדות בעצמו.

כדי לנסות ולהכניס את כל חייו של אלביס ל-150 הדקות שלו, הסרט מתעלם לחלוטין מהשנים המעניינות ביותר שלו – הקריירה הקולנועית, הנישואין לפרסיליה, השינוי התדמיתי.

על אף שהייתה זו תקופת הצלחה, לא היו חסרות גם בה דרמות ומורדות שיכלו להדגיש את התמה המרכזית של הסרט – המעבר מתקופת מרדנות למשפחתיות, שחתמה את הקריירה של אלביס, אשר הפך עם שנותיו ממי שצריך להיזהר ממנו למי שאפילו השמרנים ביותר מחבבים.

בניסיון להציג יותר מדי, הסרט נפל ללהציג מעט מדי. או לפחות לא את הדברים המעניינים באמת.

השורה התחתונה – מה חשבנו על "אלביס"

על אף מגרעותיו ואיבוד הכיוון בחצי השני, "אלביס" עומד כביוגרפיה טובה יותר מ"רפסודיה בוהמית" שהייתה מוטה לחלוטין לצד הלהקה.

פעמים רבות סרטי ביוגרפיה כאלו מוותרים על נשכנות מסוימת כדי לקבל את אישור המשפחה או הלהקה להשתמש בקטלוג המוסיקלי של האמן. במקרה של "רפסודיה בוהמית" זה גרם לעיקור הסרט לחלוטין, שכן הוא הוכתב על ידי שורדי להקת קווין שרצו לצאת טוב ולהימנע מהתקופות הבעייתיות יותר שלהם.

במקרה של "אלביס", נראה כי לורמן לא היה צריך להתעלם מרגעים יותר ביקורתיים כלפי אלביס, אך עדיין בחר להתמקד בעיקר בלהאדיר את אלביס.

האיזון הזה יצר סרט קצת מבולגן, אך מהנה בסופו של דבר. כזה שמצליח לספר לנו דברים חדשים שלא ידענו על אלביס וההיסטוריה של הצלחתו מצד אחד, ומצד שני לספק בידור קליל למעריצים שבאו לשמוע את מיטב הלהיטים של מלך הרוקנרול.

הסרט מלא בשירים המוכרים ביותר של אלביס, מקפץ בין כל תחנות הקריירה שלו, ומגיש זאת באמצעות שחקן נפלא שרוחו של אלביס ודאי ריחפה מעליו בזמן הצילומים. אוסטין באטלר דומה לזמר באופן מחשיד, ואף מבצע את כל השירים בעצמו בתצוגה שודאי תביא למועמדות לאוסקר הקרוב ואולי אף זכייה.

השאלה המעניינת יותר שאנו נותרים עימה בסיום היא היכן עומדת הקריירה של לורמן בהשוואה לזו של אלביס? האם ימשיך לכיוון חדש ומעניין כמו החצי הראשון של הסרט וחייו של הזמר, או שמא נישאר עם לורמן של החצי השני ושנות הדמדומים של אלביס בלאס וגאס? בהתחשב בכך שעברו 9 שנים מאז סרטו הקודם, סביר ונאלץ לחכות הרבה זמן כדי לדעת.

חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.