בראד פיט מתוך "היו זמנים בהוליווד" (תמונה באדיבות פורום פילם)

בראד פיט מתוך "היו זמנים בהוליווד" (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: היו זמנים בהוליווד – ממזרים מלאי כבוד עצמי

עשרה סרטים. זה המספר בו קוונטין טרנטינו (Quentin tarantino) הבטיח שהוא יעצור. כמובן שיש מספר דרכים שונות לספור את הסרטים של הבמאי האקסצנטרי, אבל כיוון שהוא זה שמחליט מתי הוא יעצור רצוי לספור בשיטתו: “כלבי אשמורת”, “ספרות זולה”, “ג’קי בראון”, “להרוג את ביל”, ששני חלקיו נספרים כסרט אחד, “חסין מוות”, “ממזרים חסרי כבוד”, “ג’אנגו ללא מעצורים”, “שמונת השנואים” השמיני במספר, וכעת גם “היו זמנים בהוליווד” (Once Upon a Time… in Hollywood).

מן הסתם שהבילדאפ הזה יוצר הרבה הייפ סביב כל סרט חדש של טרנטינו. יש ספירה לאחור שבסופה פועלו הקולנועי יסתיים לכאורה, וגם אם הוא לא יעמוד במילה שלו וימשיך לביים סרטים גם אחרי הסרט הבא, עדיין יש מטען מאוד גדול מאחורי המספרים האלה. לכן המתח סביב “היו זמנים בהוליווד” רב מאוד, בטח ובטח אחרי “שמונת השנואים” המאכזב – האם זהו סרט שראוי להיות הלפני-אחרון בתוך גוף העבודות של היוצר המרתק הזה, או שמא כבר נמאס לנו ממנו, וגם מהעשירי לא יהיה לנו אכפת?

העלילה

ליאונרדו דיקפריו (Leonardo DiCaprio) הוא ריק דלטון, שחקן מערבוני-טלויזיה שהיו מצליחים מאוד בשנות החמישים. הוא החליט לעשות את הקפיצה הלא-פשוטה מקולנוע לטלוויזיה, וכעת, בשנת 1969, הוא מתקשה למצוא עבודה בשני התחומים. לצידו נמצא תמיד קליף בות’, אותו משחק בראד פיט (Brad Pitt). בות’ הוא פעלולן שעובד כבר כעשור בתור הכפיל של דלטון בכל הפרויקטים בהם הוא משחק, מה שאומר שאם הקריירה של דלטון מקרטעת, הקריירה של בות’ במצוקה גדולה עוד יותר.

דבר אחד שדלטון הספיק לעשות כשעדיין היה מצליח ועשיר, זה לקנות בית בשכונת יוקרה הוליוודית. בזכות זה הוא מתגורר ליד אחד הבמאים המצליחים ביותר בעולם – רומן פולנסקי. פולנסקי נשוי לשחקנית שרון טייט, אותה משחקת מרגו רובי (Margot Robbie). כל זה מתרחש בתקופה בה גדלה ומתפתחת הכת הידועה כ”משפחה” של צ’ארלס מנסון – אותה “משפחה” שרצחה את טייט וכמה מחבריה בדם קר באוגוסט 1969. בניגוד לטייט, פולנסקי ומנסון, דמויות היסטוריות כולן, דלטון ובות’ הם פרי דמיונו של טרנטינו – והם מוצאים את עצמם מעורבים בסיפור הזוועה ההוליוודי בדרכים לא צפויות כלל וכלל.

סרט המשך ל”ממזרים”

כל סרטיו של טרנטינו קשורים זה לזה בצורה כזו או אחרת. לרוב מדובר באנקדוטות קטנות ולא ממש משמעותיות – כבר לא פעם טרנטינו הודה שכל סרטיו אכן מתרחשים באותו עולם, אך גם שלא מדובר ב”יקום קולנועי” פרופר בו העלילות מתקשרות זו לזו. זה קיים בעיקר לשעשוע האישי שלו, ובשביל שלנו, הצופים האובססיביים, יהיה עוד משהו לדבר עליו בהשתאות. אבל מהרבה מאוד בחינות, “היו זמנים בהוליווד” הוא מין סרט המשך ל”ממזרים חסרי כבוד” – אם לא בעלילה אז בהחלט ברוח.

מה שמייחד את שני הסרטים המדוברים ומקשר ביניהם, זה שבשני המקרים מדובר בסרטים שמתרחשים בסביבה היסטורית, עם דמויות היסטוריות ממשיות שמופיעות בהם. להזכירכם, המילים שפותחות את “ממזרים חסרי כבוד” הן “היו זמנים בצרפת תחת הכיבוש הנאצי”, ובשני המקרים צירוף המילים “היו זמנים…” מתייחס לפתיח של מערבונים רבים, ביניהם “היו זמנים במערב הפרוע” הקלאסי. באותה מידה ניתן גם להתייחס לשני הסרטים כמערבונים – שניהם לא מתרחשים בימי המערב הפרוע, אבל שניהם מתנהגים כמו מערבונים בעלילה, בצילום, בקצב, ובכל ההתנהלות שלהם.

לכן ברור לחלוטין לכל צופה מנוסה, שכשנכנסים ל”היו זמנים בהוליווד” נכנסים למעשייה בדויה. גם בסדרה “רומא” היו שתי דמויות בדיוניות במרכז הסיפור, אך הן דווקא היו שם כדי להשתתף באירועים היסטוריים אמיתיים לכאורה. כאן, בסרטו התשיעי של קוונטין טרנטינו, ההיסטוריה ההוליוודית מקבלת אינטרפרטציה ייחודית. כיצד? את זה, כמובן, תגלו בעצמכם.

מרגו רובי מתוך "היו זמנים בהוליווד" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מרגו רובי מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

שחקנים מקסימים לדמויות נאלחות

פיט, דיקפריו ורובי הם שלושתם שחקנים נהדרים. כצפוי, הם נהדרים גם ב”היו זמנים בהוליווד” – אך הקסם שלהם לא בהכרח עובד מספיק לטובת הסרט. ה”נפגעת” העיקרית היא ללא ספק מרגו רובי, שמגלמת את שרון טייט המנוחה. בעוד שרובי מגלמת את טייט בצורה מקסימה ומתוקה לאורך כל הסרט, דמותה שטוחה ומשעממת ברובו.

יש לכך כמה סיבות, ביניהן כבוד לזכרה, כמו גם הצורך לצייר אותה כטהורה ונקייה לצורך המהלך שטרנטינו עושה בסרט, אבל התוצאה היא שבעוד שמרגו רובי מוצגת כשחקנית ראשית ומרכזית בסרט, דינה כדין השחקן ששיחק את היטלר ב”ממזרים חסרי כבוד” – להיות דומה למקור ולא לדבר כמעט בכלל במהלך רוב היצירה.

הקרבן השני אחריה הוא דיקפריו. ריק דלטון הוא, ללא ספק, הגיבור הראשי של הסרט. דמותו היא הדמות היחידה שעוברת תהליכים של ממש, הוא זה שמניע את העלילה של עצמו ושל קליף בות’ הפעלולן, והוא זה שמצופה מאיתנו לרצות בטובתו.

בפועל מדובר באדם נאלח ולא נעים, שרובינו בחיים לא נרצה להיות קשורים אליו בשום צורה. כמובן שדיקפריו פנטסטי בתפקיד – והוא עושה עבודה מצוינת בלייצר טיפוס ממש לא נעים. הוא לא אדם רע ממש, ואולי זה דווקא חלק מהבעיה – כל “ספרות זולה” המופתי גורם לנו לסמפט רוצחים חסרי רסן וחסרי נשמה. דלטון, לעומתם, הוא סתם שחקן מביך עם קפריזות, ולמעט מספר סצנות נהדרות שום דבר בו לא מעורר סימפטיה.

לאונרדו דיקפריו מתוך "היו זמנים בהוליווד" (תמונה באדיבות פורום פילם)

לאונרדו דיקפריו מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

הדמות הסימפטית ביותר בסרט היא דמותו של בות’, אותו משחק בראד פיט. לבות’ יש עבר אפל שגם אותו כדאי שתגלו בעצמכם, וכיאה לדמות טרנטינואית אלימה ואפלה – הוא גם צ’ארמר שרמנטי ומקסים. הבעיה היא שבדומה לשרון טייט, ברוב הסרט אין לו סוכנות של ממש. הוא פשוט נגרר אחרי דלטון, ובניגוד לטייט שמסתמכת אך ורק על זה שהיא דמות מהמציאות, בות’ מייצר תחושה שיהיה לו סיפור מעניין בסרט. בפועל הוא שם כדי להיות ממש חמוד ומגניב בכל הסצנות בהן יש צורך באלימות הטרנטינואית המפורסמת. הוא נפלא בכל אחת ואחת מהן, אבל בסרט כמכלול? גובל במיותר. וזה מתאר במידה מסוימת את הבעיה העיקרית של “היו זמנים בהוליווד”.

נפלא לחוד, ביחד מקרטע

כל אחת ואחת מהסצנות ב”היו זמנים בהוליווד” היא לכל הפחות סצנה טובה, ורובן לא פחות ממופלאות. הסרט מכיל כמה מהסצנות הטובות ביותר של טרנטינו, סצנת סיום מהטובות שנראו בקולנוע, ואינספור רגעים שפשוט כיף להתמוגג מהם. האם, בהתאם, מדובר באחד הסרטים הטובים של טרנטינו, ואחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם? הגיוני שזו המסקנה שתסיקו, וגם אני הייתי מסיק את אותה המסקנה מקריאת המילים הללו, אבל בפועל זה בכלל לא המצב.

“היו זמנים בהוליווד” הוא לקט של סצנות מעולות שלא מצליחות להתחבר לסרט מעניין. בעוד שתהנו מהסצנות השונות, תוך כשעה-שעתיים אתם כנראה תתעייפו מהן לחלוטין. חשבו על זה כמו על צפייה בלקט הסרטונים האהובים עליכם – אחרי סדרה של סרטונים, במיוחד אם כולם באותו הטון, אתם תזדקקו למשהו מאוד יוצא דופן כדי להשאר מעוניינים. מלבד הסיום הנהדר של הסרט, אין משהו כזה בנמצא. הסרט, שאורכו עולה על 160 דקות (שעתיים וארבעים), נמרח, ומסרב לקדם את העלילה שלו.

יש שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה היא הקצב האיטי של הסרט, שלא מתכתב מספיק טוב עם העלילה הדלה יחסית שלו. השנייה מחזירה אותנו למה שנאמר כבר על גיבורי הסרט. הכוח המניע העיקרי של “היו זמנים” הוא ריק דלטון, דמותו של דיקפריו, ודלטון הוא, כאמור, לא גיבור שממש כיף לנו לעקוב אחריו. ישנן סצנות בהן אנחנו אוהבים אותו מאוד, יש כאלה בהן אנחנו שונאים אותו, אבל לאורך הסרט קשה לגבש איזושהי עמדה אחידה לגביו.

טרנטינו תמיד היה אשף של ה”רגע”. בצילום, בבימוי ובכתיבה, הוא ייצר כמה מהרגעים הטובים בהיסטוריה של הקולנוע. ולאורך רוב הקריירה שלו, הרגעים הללו התלכדו ביחד לסרטים לא פחות ממופתיים – אבל “היו זמנים בהוליווד” לא מצליח לעמוד בהבטחה הזאת.

פיט ודיקפריו מתוך "היו זמנים בהוליווד" (תמונה באדיבות פורום פילם)

פיט ודיקפריו מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בשורה התחתונה

ב”היו זמנים בהוליווד” קוונטין טרנטינו מצליח לספק את רוב הדברים שבזכותם הוא כה מפורסם. הסרט מבוים ומצולם לעילא ולעילא, ומציג דמויות שכתובות נהדר ומשוחקות על ידי שחקנים שמוציאים מעצמם דברים שלא תראו אצל כמעט אף במאי אחר. אבל כל זה ביחד לא מתחבר לסרט מוצלח במיוחד. במידה מסוימת זה מגדיל מעט את האכזבה – זה לא נעים לראות משהו מוצלח, ובו זמנית לא להצליח להתרגש ממנו.

האם זה אומר שלא צריך לראות את “היו זמנים בהוליווד”? חלילה. אם אתם חובבים את קוונטין טרנטינו, זה סרט שכדאי לכם לראות – במיוחד בקולנוע, עם הסאונד והתמונה האיכותיים ביותר שתוכלו לשים עליהם את היד. אבל אחרי שתצפו בו יש סיכוי גבוה שתשכחו ותזנחו אותו. אישית, כמעריץ נלהב שנוטה לצפות בסרטי טרנטינו פעמים רבות, ורצוי בקולנוע, אני לא רואה את עצמי חוזר לסרט פעם נוספת בעתיד הנראה לעין.

אין לי צל של ספק שאחזור לסצנות נפרדות ממנו בעונג רב ואפילו לעתים קרובות, אך לשבת ולצפות בו שוב מתחילתו ועד סופו? קשה לי לדמיין את זה קורה. ואולי זה בסדר – לבוא לסרט, לצפות בו, ולשכוח. כמו ביקור בלונה פארק. אבל גם ללונה פארק מוצלח אנחנו נרצה לחזור. מהבחינה הזאת, “היו זמנים בהוליווד” הוא לונה פארק שהתורים בו כל כך ארוכים והמבקרים בו כל כך לא נעימים, שאולי נבוא שוב למתקן-שניים, אבל רוב הזמן לא נחשוב עליו אפילו. וזה ממש, ממש חבל.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות