ביקורת סרט: "קלייפייס" – כחימר ביד היוצר

היקום הקולנועי החדש של DC עדיין נמצא בחיתוליו, אבל אחרי "סופרמן" ו"סופרגירל", נראה שג'יימס גאן ופיטר ספרן מנסים להוכיח שהוא יכול להיות הרבה יותר מעוד פרנצ'ייז של סרטי גיבורי-על ונסיון לחקות את הנוסחה שעבדה למארוול.

במקום סרטי אקשן מפוצצים עם הדמויות המוכרות של החברה, השניים מנסים לתת מקום גם לסיפורים קטנים יותר מז'אנרים שונים, שלא בהכרח מתאימים לתבנית שהתרגלנו לקבל מסרטי קומיקס.

אחד הפרוייקטים שהכי עניינו אותי בתוכנית של DC הוא "קלייפייס" (Clayface), סרט אימה המבוסס על אחד הנבלים הוותיקים של באטמן.

הבחירה להעניק לדמות כזאת סרט סולו מעניינת במיוחד בהתחשב בכך שהיקום החדש עדיין לא הציג לנו אפילו את הגרסה שלו לאביר האפל, ואני דווקא אוהב את הרעיון לתת לדמויות פחות מוכרות הזדמנות לעמוד בפני עצמן לפני שמגישים את המנה העיקרית.

אבל בדיוק כאן נוצרת ציפייה כפולה – מצד אחד, לראות סרט אימה שעומד בפני עצמו, ומצד שני, להבין איזה מקום יש לדמות הזאת ביקום החדש של DC.

השאלה היא האם "קלייפייס" מצליח להתמודד עם שתי הציפיות האלה, או שהן דווקא יוצרות לו יותר בעיות?

קלייפייס – העלילה

במרכז הסרט עומד מאט הייגן (טום ריס האריס), שחקן צעיר שהצליח להפוך מילד רחוב בגות'האם לכוכב עולה. אלא שהחיים שלו משתנים ברגע אחד, כשמפגש עם עולם הפשע המקומי מותיר את פניו מושחתות ולמעשה הורס את הקריירה שעליה עבד כל חייו.

בניסיון להחזיר לעצמו את המראה שאיבד, הייגן פונה לדוקטור קייטלין קור (נעמי אקי), שמציעה לו טיפול ניסיוני שאמור להחזיר את פניו למצבם הקודם. הטיפול אמנם מצליח, אבל כמו שבדרך כלל קורה כשמשחקים עם חומרים ניסיוניים בסרטים כאלה, הדברים מתחילים להסתבך.

מה שמתחיל כניסיון של הייגן לחזור לחייו הקודמים הופך בהדרגה לסיפור נקמה עם השלכות קצת יותר מחרידות ממה שהוא דמיין.

מפלצת שמסתתרת מאחורי פנים יפות

קלייפייס הוא אחד הנבלים הוותיקים של באטמן, אבל אני חושב שהגרסה המוכרת ביותר של הדמות (לפחות כמי שגדל בשנות ה-90) היא זו שהופיעה ב"באטמן: הסדרה המצוירת". הסרט החדש שואב לא מעט השראה מאותה גרסה, עם כמה שינויים שנועדו להתאים את הסיפור לימינו.

בניגוד ל"ג'וקר" של טוד פיליפס, שניסה להציג גרסה מציאותית יחסית של אחד הנבלים הגדולים של באטמן, "קלייפייס" לא מפחד לאמץ את האלמנטים הלא טבעיים של הקומיקס, ולדעתי זו אחת ההחלטות הטובות ביותר של הסרט.

למרות שמדובר בסיפור על אדם שהופך למפלצת (בין אם מילולית ובין אם מטאפורית), הסרט מצליח לשמור על הצד האנושי של הייגן, הרבה בזכות ההופעה של טום ריס האריס.

אני חושב שמי שהיה אחראי על הליהוק שלו הבין בדיוק מה הוא עושה, כי יש משהו מאוד מתאים בלבחור שחקן שנראה כמעט מושלם (תסתכלו על הקו לסת הזה) לתפקיד של אדם שכל עולמו מתפרק ברגע שהוא מאבד את הפנים שלו.

האריס מצליח להעביר את התסכול, הכעס והייאוש של הייגן בצורה שמאפשרת לנו להבין מאיפה הוא בא, גם כשהמעשים שלו הופכים לקיצוניים יותר.

נעמי אקי עושה עבודה לא רעה בתפקיד דוקטור קור, אבל אין ספק שהאריס הוא זה שמחזיק את הסרט על הכתפיים.

אימה בלי הנחות

מבחינת האימה, "קלייפייס" הוא קודם כל סרט אימת גוף (Body Horror), והוא ממש לא מנסה להסתיר את זה. יש כאן לא מעט עיוותים של הגוף, איברים שלא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג וכמות לא רעה של גור (Gore).

השילוב בין אפקטים פרקטיים לדיגיטליים עובד מצוין, ולפעמים הוא אפילו הזכיר לי סרטים כמו "הזבוב" או "יופי מסוכן" (The Substance), בעיקר בדרך שבה הסרט מציג את הגוף האנושי כמשהו שיכול להשתנות ולהתפרק בדרכים די דוחות.

בתור חובב סרטי אימה, אני לא יכול להגיד שהסרט הצליח לזעזע אותי יותר מדי, אבל אני בהחלט מבין למה יהיו אנשים שיתקשו לצפות בחלק מהסצנות שלו. דירוג ה-R האמריקאי מוצדק לגמרי, ואני לא ממש מבין איך בארץ החליטו שהסרט מתאים לצפייה מגיל 14.

ועדיין, נחמד לראות את הז'אנר הזה מקבל מקום בסרט מיינסטרים, ועוד אחד של DC, בלי לנסות לעדן יותר מדי את מה שהופך אותו לסרט אימה.

אבל למרות כל הדברים שהסרט עושה נכון, אני חושב שנקודת החולשה המרכזית שלו היא דווקא הטון. ג'יימס ווטקינס מצליח לייצר אווירת אימה טובה, אבל לא תמיד מצליח לשמור על האיזון בינה לבין הסיפור שהוא מנסה לספר.

לאורך הצפייה היו כמה רגעים והחלטות עלילתיות שגרמו לי להרים גבה, ולפעמים אפילו קצת ללכת לאיבוד. חלק מהסצנות מרגישות מיותרות, ויש אחת במיוחד שכשאתם תראו אותה, אני חושב שתבינו בדיוק על מה אני מדבר.

הבעיה היא לא בעצם השילוב בין ז'אנרים, אלא באופן שבו הסרט עובר ביניהם ולפעמים מאבד בדרך את המיקוד שלו. חבל, כי הסיפור של הייגן מספיק מעניין גם בלי כל התוספות האלה.

אז איפה DC בכל הסיפור?

אחת מהשאלות שליוו אותי לאורך הצפייה ב"קלייפייס" היא עד כמה הסרט באמת מרגיש חלק מהיקום הקולנועי החדש של DC.

הרי מדובר בסרט הראשון שמציג לנו את גות'האם בלייב אקשן ביקום החדש, ובכל זאת, לא הרגשתי שיש כאן איזושהי חשיפה משמעותית של העולם הזה.

יכול להיות שחלק מזה נובע מהעובדה שגם את גות'האם וגם את קלייפייס כבר ראינו בסדרת האנימציה "Creature Commandos", שאמורה להתרחש באותו היקום. לכן, לפחות מבחינתי, לא הייתה כאן תחושה של היכרות ראשונה עם הצד הזה של DC.

אבל אולי זאת בדיוק הנקודה. "קלייפייס" לא באמת מנסה להיות סרט קומיקס במובן המסורתי של סרטי קומיקס, אלא סרט אימה שמשתמש בדמות מעולם הקומיקס כדי לספר סיפור משל עצמו.

אני לא חושב שזה דבר רע, ולמעשה יכול להיות שאם הייתי מגיע עם אפס אחוזי ציפייה לראות איך הסרט משתלב ביקום הרחב יותר, הייתי נהנה ממנו אפילו יותר.

מצד שני, קשה להתעלם מהפוטנציאל שיש לדמות הזאת בהמשך. האם קלייפייס של האריס יכול להשתלב לצד שאר הדמויות של DC? אני מניח שכן, אבל אנחנו עדיין לא מכירים מספיק את הצד הזה של היקום החדש כדי לדעת.

מי ששיחק במשחקי באטמן מסדרת ארקהם יודע בדיוק כמה דברים מעניינים אפשר לעשות עם הדמות הזאת גם מחוץ לסרט אימה, ואני בהחלט מקווה שזו לא הפעם האחרונה שנפגוש אותה.

השורה התחתונה – מה חשבנו על "קלייפייס"?

"קלייפייס" הוא סרט אימה שנהנה מהופעה מצוינת של טום ריס האריס, אפקטים מרשימים ודמות ראשית טראגית ומעניינת. הוא לא מפחד להיות גרוטסקי ומגעיל, ובזכות הגישה הזאת מצליח להציע משהו קצת שונה ממה שהתרגלנו לקבל מסרטי קומיקס.

חבל רק שהבימוי והתסריט לא תמיד מצליחים לשמור על המיקוד, עם כמה החלטות עלילתיות מוזרות ושינויים בטון שפוגעים בחוויה. אלה לא בעיות שהורסות את הסרט, אבל הן בהחלט מונעות ממנו לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

בסופו של דבר, אני בהחלט ממליץ לראות את "קלייפייס" בקולנוע, לפחות אם אין לכם קיבה חלשה במיוחד. הוא עובד גם למי שלא מכיר את הדמות, ומציע חוויית אימה גרוטסקית אבל נגישה יחסית.

ואם "קלייפייס" הוא סימן לכך ש-DC מוכנה לקחת קצת יותר סיכונים עם הדמויות שלה, אני בהחלט סקרן לראות לאן היקום החדש הזה עוד יגיע.

שירות לציבור: אין לסרט סצנת פוסט קרדיטס, עוד עדות לנסיון שלו לעמוד בפני עצמו, אני מכבד את זה.