מרטין סקורסזה עלה רבות לכותרות לאחרונה. לא בשל פועלו האישי, אלא בגלל ביקורת נוקבת אותה מתח על היקום הקולנועי של מארוול בטענה שזה “לא קולנוע אמיתי”. הוא עורר דיון סוער, כמובן, שהעלה שאלות כגון “מה הוא קולנוע, בעצם?” – ציניקנים יגידו שהתזמון של הביקורת מאוד נוח – זמן קצר לפני יציאת סרטו החדש של האמן הותיק. הסרט יוצא במקביל לנטפליקס, שם הוא יהיה זמין החל מיום רביעי הקרוב, ה-27.11, ולאולמות הקולנוע, ולנו הזדמן לצפות בו בגרסה הקולנועית.
“האירי” (The Irishman) מחזיר את סקורסזה לאזור הנוחות. זה סרט גנגסטרים של במאי שתרם יותר מכמעט כל במאי אחר לז’אנר. הסרט מבוסס על ספר הנון-פיקשן “שמעתי שאתה צובע בתים”, ומביא למסך שמות ענקיים כמו רוברט דה נירו (Robert De Niro), אל פצ’ינו (Al Pacino), ואפילו מחזיר את ג’ו פשי (Joe Pesci) המזדקן, שלא הופיע בסרט באורך מלא מאז 2010. אז בוא, מרטי, תראה לנו מה זה “קולנוע אמיתי”.
האירי – העלילה
“האירי” מבוסס על אירועים ואנשים אמיתיים לחלוטין. רוברט דה נירו משחק את פרנק שירן, אירי-אמריקאי מזדקן שנזכר בימים בהם הוא היה חבר קרוב של ג’ימי הופה, מנהיג איגוד נהגי המשאיות, אותו משחק אל פצ’ינו. שירן המבוגר-אך-לא-זקן, אותו עדיין משחק דה נירו, נזכר בימים בהם הוא היה נהג משאית צעיר. אותו נהג אירי צעיר, גם הוא מגולם על ידי דה נירו, פיתח קשר אדוק מאוד עם משפחת בופאלינו, משפחת פשע איטלקית אכזרית. הוא אומץ לתוך המשפחה על ידי ראס בופאלינו, המגולם על ידי ג’ו פשי.
מגיוסו של שירן, דרך ההתיידדות שלו עם ג’ימי הופה ועד לימיו האחרונים בבית אבות, “האירי” מציג את ההיסטוריה של ג’ימי הופה ואיגוד נהגי המשאיות שלו מנקודת המבט של “מנקה הבתים” – מונח סלנג מכובס למתנקש של המאפיה. עם עשרות דמויות שונות וצבעוניות, בקצב שלא ממהר לשום מקום, “האירי” הוא שלוש וחצי שעות של נוסטלגיה, בכמה רבדים.
זה לא הגיל, זה התרגיל
נתחיל מלהתיחס לפיל בחדר – רוברט דה נירו בן 76. הוא נראה משמעותית יותר בריא וטוב מג’ו פשי, שנולד באותה שנה, אבל אי אפשר להתעלם מהפער העצום בין גילו האמיתי של דה נירו, לבין הדמות שהוא מגלם – במיוחד כאשר בחלק ניכר מהסרט הוא אמור להיות בן כ-30. לזכותם של יוצרי הסרט, אין ניסיון של ממש להפוך אותו לצעיר מדי. עם קצת איפור וצבע לשער פרנק שירן נראה באופן עקבי בן כ-40-50, וזה טוב מספיק. הסיבה שזה טוב מספיק היא כי באנו לראות את דה נירו, לא את שירן.
“האירי” הוא מעין מחווה של סקורסזה לתקופה אחרת, ולקולנוע אחר. חלק מהסממנים של התקופה הם השמות הגדולים שמקושרים אליה – דה נירו ופצ’ינו בראשם. הגיל ה”אמיתי” של פרנק שירן, ג’ימי הופה או אפילו ראס בופאלינו לא משנה בכלל. מה שמשנה זה שכולם שוב ביחד על המסך, משחקים גנגסטרים כמו פעם. ובאמת שהם משחקים נפלא, אחד אחד.
“האירי” הוא מפגש של חברים ותיקים שלא התראו הרבה שנים, קבוצה של אנשים זקנים שמרגישים צעירים יותר כשהם ביחד. הם נזכרים בימים אחרים, כמו הדמויות שלהם, ולפתע הגוף שלהם מתמלא בנמרצות והעצמות הזקנות מפסיקות לחרוק. לפתע להיות שחקן קולנוע זו חוויה זוהרת שוב.
דה נירו הוא אחד השחקנים הגדולים והמשובחים ביותר שהופיעו אי פעם על מסך הקולנוע, אך בשנים האחרונות הוא כבר לא מספק כמו פעם. הוא נהייה עוד אחד מאותם השחקנים שבאים לעבוד – מחתים כרטיס והולך הביתה. ואין לאף אחד מאתנו זכות לבוא אליו בטענות. עם קריירה כמו שלו, הוא הרוויח ביושר את התפקידים הקלים והנוחים והלא-מאתגרים האלה. אבל כאן, ב”אירי”, רואים שאכפת לו. הוא מביא את כל כולו לסרט, בדיוק כמו פשי ופצ’ינו בני גילו, וגם אנחנו שוכחים שאלה אנשים שנושקים לגיל 80 – גם אם הם לא ממש עוברים כבני 30-40.
הצצה לתקופה אחרת
“האירי” דומה להרבה סרטי מאפיה. יותר מכל, הוא דומה ל”החבר’ה הטובים” של סקורסזה. שניהם סרטים המבוססים על ספרי נון-פיקשן, שמספרים את סיפורם האמיתיים של מאפיונרים איטלקים. שניהם מקוריינים מאוד, בשניהם מופיעים פשי ודה נירו, ושניהם סרטים אכזריים – הם מוסיפים נופך בידורי מאוד לאנשים אכזריים ואלימים מאוד. הם מציגים את האימה המשתקת של חיי המאפיה כמשהו קליל, כיפי ומשעשע, למרות ולפעמים בזכות כמות הקורבנות הבלתי נתפשת.
אז מה הערך של “האירי”, אתם שואלים? למה לעשות שוב את אותו הסרט? ובכן, “האירי” הוא לא “החבר’ה הטובים”. נקודות הדמיון רבות, אך כשמפסיקים להשוות ביניהם רואים שני סרטים שונים לחלוטין. בעוד ש”החבר’ה הטובים”, שיצא ב-1990, היה סרט שחתם את עידן הגנגסטרים, “האירי” פותח אותו מחדש. הוא מסתכל לאחור, ואומר “ואוו. תראו איזה סרטים היינו עושים פעם. אתם לא מתגעגעים?”.
פצ’ינו, דה נירו ופשי הם לא היחידים שחווים איחוד מרגש לאחר שנים רבות. כמוהם גם אנחנו, שצפינו ב”סנדק”, “הבלתי משוחדים” ו”היו זמנים באמריקה”, זוכרים בחיבה רבה את הסרטים האלה, ואת התקופות שהם מייצגים. “הסופרנוס” טענה שהכל כבר נאמר ונסגר ואין טעם להמשיך – חוקי ריקו הרגו את המאפיה, וכל מה שנשאר זה רק הסרטים, שנהיים פחות ופחות רלוונטיים. היום, בראייה לאחור, הם עדיין מצליחים להיות סרטים מצוינים – סרטים שמרגשים, מבדרים, מבעיתים, ומעוררים לא מעט שאלות ומחשבות על טבע האדם.
“האירי” הוא סרט שמודע מאוד להיותו סרט מאפיה. הוא מודע לזה שהוא מדבר על אנשים אמיתיים וגדולים מהחיים. הדמויות בסרט הזה כל כך צבעוניות, שקשה להאמין שהן אמיתיות. כדי להזכיר לנו שוב ושוב שמדובר בסיפורים אמיתיים ולא בבדיה מראשו הקודח של סקורסזה, מרטי מספר לנו איך כל אחד ואחד מהאנשים האלה מת.
סתם ככה, בלי הרבה קונטקסט: זה נורה בפניו שלוש פעמים ב-1983; זה נורה בעורף בעודו יוצא מחניה ב-89; זה נדקר פעמיים בבטן ופעם אחת בצוואר ב-79. כל אחד מהאנשים שאתם רואים על המסך כבר מת מזמן – כי זה סיפור ישן, סיפור מפעם, על אנשים אלימים שחיו חיים אלימים ומצאו את מותם בצורות האלימות ביותר.
וזה מצחיק. זה מצחיק לקרוא את סיפורי המוות הקצרים האלה, זה מצחיק לראות הוצאות להורג שקורות במסעדות הומות אדם, מצחיק לשמוע את המחשבות של המתנקש בזמן שהוא בוחר את הנשק האידאלי למשימה. לא כי רצח זה דבר מצחיק, אלא כי הסיטואציה כל כך אבסורדית והזויה, שאי אפשר שלא לצחוק – האלטרנטיבה היא לייבב בחוסר אונים, ומי צריך את זה?
האורך של הסרט גם הוא תורם לחוויה הנוסטלגית הרדומה הזאת. “האירי” יכל להיות בקלות קצר משעתיים – אבל סקורסזה בחר לתת לו קצב אחר, קצב שלא תואם סרטי אקשן מהירים. הוא נותן לסרט זמן לנשום, נותן לדמויות זמן לעכל את כל מה שקורה, וגם לנו.
כי כל האלימות הזאת אולי משעשעת באבסורד שלה, אבל היא שוחקת. היא שוחקת את פרנק שירן, צובע הבתים שלנו, שמאבד את צלם האנוש שלו בטפטוף איטי ובלתי פוסק. במקום למות מוות פיזי ומהיר, כמו כל האנשים סביבו, הוא חווה מוות איטי וכואב של הנשמה – מוות מאלף חתכים מדממים ולא-קטלניים. ובשלוש וחצי שעות אנחנו חווים את אותו המוות איתו.
ההסתייגות היחידה לגבי האורך של הסרט נמצאת באפילוג שלו – האפילוג ממש, ממש ארוך – ארוך מדי. כאשר מאורעות הסרט המרכזיים מסתיימים, אנחנו רוצים לנשום לרווחה. לומר “זהו, נגמר, אפשר לצאת מהאולם”. סקורסזה בוחר לא לשחרר אותנו, ולגרור אותנו לעוד כ-20 דקות של סיכומים ואחריות-דבר.
יש בכך מן ההצהרה – המצפון של פרנק שירן לא משחרר אותו בקלות, אז למה שאתם תשתחררו? זאת הצהרה מעניינת, אך בפועל סקורסזה מסתכן בלאבד את הקהל שלו. אולם הקולנוע המלא היה שקט לחלוטין במשך שלוש שעות – הקהל היה מרותק. באפילוג כולם התעוררו ברחש ומלמולים, לא מסוגלים להתרכז יותר. וזה מחבל בחוויה, משאיר קצת טעם רע בפה – טעם רע שאנחנו ניצלים ממנו בזכות שוט סיום נכון ומדויק.
בשורה התחתונה
“האירי” הוא ללא ספק אחד מסרטיו הטובים של סקורסזה מהשנים האחרונות. השילוב בין הפורמט המאפשר של נטפליקס והשם הגדול של סקורסזה והשחקנים שלו איפשרו לכל יוצרי הסרט להשתחרר באמת. לעשות את כל שעולה על רוחם, או לפחות על רוחו של סקורסזה.
זה סרט נוסטלגי לא מתנצל, סרט בו כמה גברים מבוגרים מדי נפגשים כדי להעמיד פנים שהם שוב צעירים, מלאי מרץ ומוכשרים כמו פעם. הם נהנים, הם לא מקשרים, והם באמת מביאים את ההופעות הטובות ביותר שלהם למסך שוב.
אולי בעתיד נתייחס ל”אירי” כסרט הפרידה של סקורסזה וחבריו מהז’אנר. אם כן, זוהי הפרידה הטובה ביותר שאפשר היה לתת לו. תזכורת מענגת על כך שמותר להיזכר בדברים שחלפו מהעולם, לחזור אליהם ולבחון אותם שוב. לא משנה איפה אתם עומדים בויכוח בין סקורסזה למעריצי מארוול – לא אעז לומר מה מהם יותר “קולנוע”, אך “האירי” הוא בהחלט סרט שלא כדאי לפספס.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.