לסרטו החדש של לוקה גואדאנינו, “מתחרים”, הייתה נקודת פתיחה לא טובה בשבילי. אני לא חובב גדול של סרטי דרמה, ואני גם לא שש לראות סרטי ספורט, הם מרגישים לי מאוד קלישאתיים בדרך כלל – תמיד זה אותו סיפור על האנדרדוג שמצליח כנגד כל הסיכויים ורוב הסיכויים שזה אותו סיפור שראיתי לא מעט פעמים.
ועם זאת, מתחרים הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ולמרות שתקופת סרטי האוסקר השנה עדיין רחוקה – אני לחלוטין מקווה שיזכרו אותו כשהיא תגיע, כי מגיע לו.
מתחרים – העלילה
ארט דונלדסון (מייק פייסט) ופטריק צוויג (ג’וש אוקונור) הם החברים הכי טובים וטניסאים מחוננים, שהיריבות הידידותית ביניהם שומרת על שניהם בשיא. אך היריבות שלהם יוצאת מהמגרש ומתלהטת יותר כאשר שניהם מתאהבים בילדת הפלא של הטניס – טאשי דנקן (זנדאיה).
לאחר שהשלושה חולקים לילה בלתי נשכח בחדר מלון, ארט ופטריק מתחרים על חיבתה של טאשי לאורך השנים. התחרות בין ארט לפטריק מובילה להמון מתח ודרמה בין שלושת הדמויות, כשבמרכז הסרט תחרות טניס בין ארט ופטריק שמתרחשת 13 שנים לאחר שהם הכירו את טאשי, כששניהם לא בקשר האחד עם השני וטאשי נשואה לארט ומשמשת כמנהלת והמאמנת שלו.
הכל יחסים
במרכז הסרט עומדת דמותה של טאשי דונלדסון, תפקיד שבו זנדאיה מצליחה להראות שהיא אחת השחקניות היותר מוצלחות היום בתעשייה, כשהיא מצליחה להעביר קשת רחבה של אותה דמות.
בין אם היא האתלטית המקצועית והשאפתנית, האישה הלוחמת שמתמודדת עם פציעות ועם הלחץ התמידי להצליח, זנדאיה מצליחה להעביר את הרגשות המורכבים של דמותה באופן מאוד משכנע ושונה לאורך כל הסרט.
מייק פייסט, בתפקיד ארט מציג דמות של אלוף שנמצא בסוף דרכו. הוא מצליח להעביר את התסכול והתחושה של אובדן הזהות שבא עם הגל וההפסדים במשחק. דמותו מורכבת ומלאה בסתירות פנימיות, ופייסט מצליח להציג אותה באופן שמעורר אמפתיה והזדהות.
ג’וש או’קונור בתפקיד פטריק, הצלע השלישית במשולש האהבה, מביא לתפקיד נגיעה של תמימות וכנות שלפעמים רוצה לבעוט לצופה ברגשות. הוא מציג דמות של אדם שמחפש את מקומו בעולם ומנסה למצוא את האיזון בין התחרותיות והרצון להיות מישהו שמשנה בעולם ובין האהבה והחברות.
הדינמיקה בין הדמויות היא המפתח להצלחת הסרט, שכן הוא מצליח להראות את אותם האנשים בשלוש נקודות זמן שונות בחיים ולגרום לצופה להרגיש כאילו הוא צופה בשלושה סטים שונים של דמויות, למרות שמדובר באותן שלוש דמויות לאורך כל הסרט.
הסרט מצליח לשלב בין רגעים של קומדיה עדינה ודרמה עמוקה, ובכך מאפשר לצופה לנשום בין הרגעים המתוחים בו. המוזיקה והצילום משתלבים בצורה מושלמת עם העלילה ומעצימים את החוויה הקולנועית.
לא ליניארי לא אומר לא טוב
אחת מהגדולות של הקולנוע היא היכולת לסחוף את הצופה ולהוליך אותו בדרך שבה יוצר הסרט החליט שנלך, ופה “מתחרים” הפתיע אותי בגדול.
מכיוון שהסרט לא ליניארי, הוא חושף לאט לאט את מערכות היחסים בין שלושת הדמויות המרכזיות שלו. הוא מתחיל בקצב מהיר ומכניס את הצופה ישר לתוך האקשן של המשחק, את המשמעות שלו נגלה אחר-כך.
ובזמן שהסרט מבעבע לאורך כל 131 דקותיו, הרבה מהזמן הוא בכלל לא מרגיש כמו סרט דרמה, אלא יותר כמו סרט מתח שגורם לנו להרגיש כי אנו רק מחכים לראות מה יהיה הדבר הבא שישנה את כל מאזן הכוחות של הדמויות.
המעבר בין הזמנים בסרט הוא קריטי לדרך בה הסיפור של “מתחרים” מסופר, מכיוון שלא רק שככה אנחנו נחשפים בדיוק למה שגואדאנינו רצה שניחשף אליו מבחינה עליליתית, אלא הוא גם מעצים את ההבנה שלנו לכל דמות ונותן לכל אחד משלושת השחקנים להראות את השינויים שעברה כל דמות במהלך השנים.
אלו שינויים שבסרט ניתן לראות אותם באופן פיזי וגם בשפת הגוף שמשתנה ומתקשחת עם השנים. אומנם בהתחלה קצת קשה להבין את הפינג-פונג (או יותר נכון את הטניס) של הזמנים בסרט, אבל הקצב שלו הצליח להשאיר אותי מסוקרן לכל אורכו, גם אם הייתה פה ושם סצינה שלא בדיוק הצלחתי למקם על ציר הזמן של הסרט.
משאיר אותך דבוק לכיסא
אחד האלמנטים שממש הגבירו את תחושת המתח והדינמיות של הסרט הוא הפסקול המדויק של טרנט רזנור ואטיקוס רוס. הצלילים האלקטרונים שקופצים ממקום למקום השאירו אותי דבוק לכיסא והרגישו כאילו הם מובילים אותי במתח תוך כדי התחרות עד לסיום, ואני אפילו לא יודע איך משחקים טניס.
בנוסף לפסקול המעולה של הסרט, הצילום של סיימבו מוקדיפרום, שכבר עבד עם גואדאנינו ב”קרא לי בשמך” לא מאכזב לרגע. הסרט מלא בפריימים מרהיבים ושוטים תזזיתיים שתורמים רבות לאווירה ולקצב של הסרט.
זה לא דבר של מה בכך מכיוון שצילום ספורט הוא לא דבר פשוט ומוקדיפרום מצליח להעביר את התחושה כאילו הצופה הוא חלק מהמשחק, במיוחד בסצינות התחרות המרכזית בין ארט ופטריק.
כל סצינה בסרט מתוחכמת ומלאה בפרטים שמעשירים את העולם הקולנועי וגם נותנים פרטים מתרימים על המשך הסרט. הקטעים של משחקי הטניס מצולמים בצורה כה דינמית ומרתקת, שגם מי שאינו חובב ספורט ימצא עצמו נסחף אחר המתח והתשוקה של המשחק.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “מתחרים”
לפעמים מגיע סרט שכל האלמנטים בו עובדים בסינרגיה מושלמת – ו”מתחרים” הוא בדיוק סרט כזה. הוא מצליח לקחת נושא כמו טניס, שאישית הרגשתי שאין לי חיבור מסויים אליו, ולהציג אותו כמטאפורה לחיים שבה כל חבטה בכדור היא עוד חבטה רגשית.
“מתחרים” מצליח להעביר מסר מאוד חשוב – להיות נאמן לעצמך וליהנות מהמשחק ללא קשר לתוצאה, והיי, הוא אפילו אולי יגרום לכם להתעניין קצת יותר בטניס.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.