זמרת ה-R&B ג’אז איימי ויינהאוס היא האחרונה בשורה ארוכה של אמנים המקבלים סרטי ביוגרפיה מוסיקליים. בניגוד לאלביס, קווין ואלטון ג’ון, ויינהאוס זוכה לסרט משלה כשהיא עוד זכורה בקולקטיב כצעירה, בועטת ורלוונטית – בכל זאת עברו רק 13 שנה מאז מותה בגיל 27, בשיא הצלחתה.
אך “באק טו בלאק” (Back to Black) מעלה שאלות חשובות לגבי הרלוונטיות של האמנים שמקבלים סרטים מסוג זה. ויינהאוס עדיין נותרת בלבבות מעריציה מכל העולם ובפלייליסטים של כל תחנות הרדיו, אך האם סיפורה הכה מוכר בכלל מצריך סרט שחושף הכל? האם הקריירה הקצרה אך משמעותית שלה מתרגמת לסרט דרמה שובה לב?
באק טו בלאק – העלילה
הסרט עוקב אחר הזמרת מצעירותה כבחורה יהודייה מבית טוב, בו שרים מזמורים בעברית בארוחת שישי. אך איימי המרדנית מעדיפה ג’אז, ומהר מאוד כובשת את בימות אנגליה עם שיריה הבועטים.
אחרי אלבומה הראשון, “פרנק”, איימי מוצאת את עצמה במשבר אומנותי, ומתחברת לבחור פוחז בשם בלייק. מערכת היחסים מלאת העליות והירידות לאט לאט הורסת את חייהם, אך גם מעניקה לויינהאוס חומרים לאלבום הלהיט שלה, “באק טו בלאק”.
רשימת המכולת של הז’אנר
בביקורת על הסרט “אלביס” של באז לורמן הזכרנו את יצירת המופת הקומית של ג’אד אפטאו, “סיפורו של דיואי קוקס” משנת 2007, אשר שינה לעד את הצורה בה אנו צופים בסרטי ביוגרפיה מוסיקליים. אפטאו חשף בסרט את הנוסחתיות הלעוסה של סרטי הז’אנר, ומאז קשה לצפות בסרטים כאלו מבלי לזהות את כל הנקודות הקבועות בצ’ק-ליסט.
בעוד “אלביס” הצליח לפסוח את הנוסחה הזו ולספק סרט מעט יותר ייחודי, “באק טו בלאק” מרגיש כאילו השתמש בתבנית אחד לאחד. ההצלחה המהירה, הנפילה לסמים, הגילוי המוסיקלי החדש, ההיתקלויות עם צלמי פאפראצי והתגובות של ההורים – כולם נמצאים שם, מוכנים לסמן “וי” על כל מה שסרטי הז’אנר דורשים.
נכון, זהו הסיפור האמיתי של ויינהאוס, ואי אפשר בדיוק לשנות את מה שקרה לה. אך הסרט עדיין לא מנסה להימנע מהנוסחתיות המעייפת ומרגיש נוח לחלוטין להישאר אחד מיני סרטים רבים ונשכחים שכל מטרתם היא לספק לנו כר חדש להתרגש שוב מהשירים של האמן שאהבנו.
המילים של איימי מדברות בפני עצמן
הנקודה העיקרית היא ששיריה של איימי ויינהאוס הם ברורים ואישיים. ויינהאוס תמיד שרה בדיוק על מה שקורה בחייה, ללא שימוש במילים ציוריות וסאבטקסט. על כן, סרט שמסביר את הרגעים שהובילו אותה לכתיבת השירים אינו מחדש לנו שום דבר – כל המידע הזה כבר נמצא במילות השיר.
איימי מסרבת ללכת לגמילה? על כן נכתבה השורה “Try to make me go to rehab, I said no no no”. בן זוגה עזב אותה לטובת חברתו לשעבר? כך כתבה את “You go back to her and I go back to black”.
השירים של ויינהאוס אינם דורשים דרמטיזציה קולנועית מאחר והם כבר דרמטיזציה של האירועים. ההסברים על האירועים שהובילו לאלבום מרגישים מגוחכים בכמה שהם ליטרליים, והסרט לא מעניק לנו יותר מדי מעבר לחשיפת ה”חוויות שמאחורי המילים”. בכך הסרט מצדיק את הטענה מהפתיחה כי לא כל אמן באמת זקוק לסרט ביוגרפי, בטח אם הזכרון שלו עוד כה טרי בראשנו.
משחק חשוב יותר מדימיון
השחקנית מריסה אבלה עושה עבודה טובה בגילום הזמרת האגדית. על אף התגובות השליליות שקיבלו היוצרים על הליהוק כששוחרר הטריילר, אבלה מוכיחה כי דמיון פיסי אינו הדבר החשוב ביותר כששחקנים נכנסים לנעלי דמות של אישיות אמיתית. השחקנית אמנם לא מאוד מזכירה את ויינהאוס במראה, אך מצליחה לכבוש את הצופה בקלות.
גם מעבר לסצינות השירה, אבלה מעוררת הזדהות וחושפת צד אישי ומלא חן של הזמרת. מתחת לכל הפוזה המרדנית, אנו מצליחים לראות את אותה ילדה יהודיה טובה שרק רוצה למצוא אהבה ולהקים משפחה, אך נגררת לעולם גדול ממנה שאינה מצליחה לצאת ממנו כי האהבה הכי גדולה שלה תמיד הייתה מוסיקה.
לא לעבוד עם משפחה
ללא ספק הבעיה הגדולה ביותר של סרטי ביוגרפיה מוסיקליים היא שכדי לקבל את זכויות השירים, היוצרים חייבים לשתף פעולה עם בני המשפחה או הלהקות של האמן. במקרה הזה אביה של איימי, מיץ’ ויינהאוס, לקח חלק אקטיבי בהפקת הסרט והשתמש בו כניסיון להוציא את עצמו כמה שיותר טוב.
ויינהאוס האב מוצג בסרט כהתגלמות החיוביות. בתו אוהבת אותו יותר מהאמא, הוא זמר נפלא בעצמו ונותן לאיימי עצות על איך להתחבר עם הקהל. הוא כמובן הראשון לשים לב להתמכרויות שלה, והביקורת היחידה עליו בסרט היא שלא שלח אותה לגמילה כשהבעיות צצו לראשונה – בחירה שכמובן מקבלת תיקון לאחר מכן.
אל הסרט הזה הגיע מיץ’ ויינהאוס אחרי ביקורות כבדות שהטיח בסרט הדוקומנטרי “איימי” שיצא ב-2015. הסרט ההוא הוציא אותו באור שלילי למדי, ומיץ’ ביקר אותו בפומבי וקרא ליוצריו “להתבייש”.
על כן, לא מפתיע שהאב בחר לכוון את הסרט החדש להוות גאולה עבור התדמית שלו. מבחינה עלילתית, זה רק גורם ל”באק טו בלאק” להרגיש עוד יותר חסר טעם. אך לפחות קיבלנו את הזכויות לשמוע את השירים.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “באק טו בלאק”
“באק טו בלאק” מאגד את כל הבעיות שנפוצות בז’אנר הביוגרפיה המוסיקלי, אך מעצם היותו דרמה על אמנית אהובה קשה באמת להשתעמם. ההנאה עדיין שם, בצורת שעתיים של צפייה בסיפור של איימי, אפילו אם כבר הכרנו אותו על כל רבדיו.
הסרט נותן כבוד לשירים, ולעיתים משמיע אותם במלואם. אם יש דבר אחד שכן מחדש הוא ההשפעות המוסיקליות של ויינהאוס שמקבלות כאן את הכבוד המגיע להן. איימי מאזינה להרבה מוסיקה בסרט, וניתן לראות את ההשפעה הישירה של אמנים אחרים על המוסיקה שלה, וזה דווקא פן מעניין שפחות עוסקים בו בז’אנר בדרך כלל.
אם אתם מעריצים את ויינהאוס, סביר שתצאו מהסרט ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסרט מרדד את חייה לדרמה זולה וקלישאתית. מנגד, הדבר נעשה על פי נוסחה הוליוודית שהפכה לקלאסיקה מסיבה טובה – היא מספקת את הסיפור הכי בסיסי שעובד הכי טוב ומנגן על כל מיתרי הרגש בדרך לקופה.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.