-פרסומת-

שרליז ת'רון ב"פצצה אטומית" (תמונה באדיבות יונייטד קינג)

ביקורת סרט: פצצה אטומית – ריגול תחת אורות ניאון
| יום ראשון, 30 ביולי 2017, 17:30 | בידור ופנאי

את שמו של דיוויד ליטץ’ (David Leitch) רובכם ודאי עדיין לא שמעתם. למרות זאת, רבים מכם נחשפתם לעבודתו. ליטץ’ התחיל כפעלולן, והיה אחד מהפעלולנים הקבועים של בראד פיט, כולל ב”מועדון קרב”. הוא התקדם לתפקיד כוריאוגרף פעלולים, וב-2014 יצא הסרט הראשון בו השתתף כבמאי – “ג’ון וויק” – עליו ליטץ’ לא קיבל קרדיט בכתוביות הסרט.

פצצה אטומית” (Atomic Blonde) הוא סרטו הראשון של ליטץ’ אותו הוא מביים לבדו ועם קרדיט מלא. בשנה הבאה תזכו לראות עוד סרט שלו, עליו ודאי שמעתם: “דדפול 2“. את עבודת הבימוי שלו ראיתם כבר בסרטון הקצר שיצא ל”דדפול 2″, הסרטון בו ווייד ווילסון מתעכב בתא הטלפון.

ואמנם “ג’ון וויק” מאחוריו ו”דדפול 2″ לפניו, יהיה זה חבל להתעלם מהפרויקט הכי טרי של ליטץ’, פרויקט שמשלב, במקום מסוים, קצת מהעולמות של שניהם.

העלילה

ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, אחד הסמלים המשמעותיים ביותר לחצץ התרבותי בין הגוש המזרחי הקומוניסטי לעולם המערבי הקפיטליסטי. סיפורינו מתרחש באותו מקום ובאותם ימים, אך הוא לא עוסק בזה.

סאם הרגרייב, סוכן של MI6, סוכנות הביון הבריטית, נמצא מת במערב ברלין. החשד הוא שהרגרייב חוסל על ידי סוכן קג”ב מהמזרח. שרליז ת’רון (Charlize Theron) משחקת את לוריין ברוטון (Lorraine Broughton), גם היא סוכנת MI6, שנשלחת לברלין להביא את גופתו של הרגרייב הביתה. בנוסף, עליה לחשוף את הסיבה להירצחו, ולבדוק לשלומו של דיוויד פרסיבל, ראש תא הריגול הבריטי המקומי, אותו משחק ג’יימס מקאבוי (James McAvoy).

גם סרט קומיקס, גם סרט מרגלים

“פצצה אטומית” פועל בשני ז’אנרים במקביל. הראשון והברור מבין השניים הוא ז’אנר סרטי המרגלים, סרטים שהיו פופולאריים מאד במיוחד בשנות השבעים והשמונים, בשיא המלחמה הקרה. אך הסרט הוא גם סרט קומיקס, המבוסס על הנובלה הגראפית “העיר הקרה ביותר” (The Coldest City). אם תהיתם מדוע הסרט מסוגנן כל כך, זה ודאי עונה לכם על השאלה.

שני הז’אנרים האלה לא סותרים אחד את השני כלל וכלל. יש להם למעשה פוטנציאל להשלים אחד את השני, ואכן “פצצה אטומית” לא מוותר על אף אחד מהם, ומשתמש בכל ז’אנר ככלי להעצים את אחיו. בחלק מהמקרים זה מצליח בצורה מושלמת, ובחלקם זה לא עובד כלל.

כיאה לסרט מרגלים, “פצצה אטומית” מציג מגוון דמויות בעלות חשיבות רבה אך הופעה מועטת. בסרט מופיעים, בין השאר, ג’ון גודמן (John Goodman) בתפקיד סוכן CIA מבוגר, סופיה בוטלה (Sofia Boutella) בתור מרגלת צרפתיה, טיל שווייגר (Til Schweiger) בתור שען יוצא דופן, ועוד שחקנים רבים בתפקידים מגוונים. ברלין היא עיר חשובה מאוד לשני הצדדים במסך הברזל, והיא שורצת מרגלים וסוכנים חשאיים.

עלילת הסרט סבוכה ומסועפת, ודורשת מהצופים תשומת לב לפרטים וזיכרון טוב לשמות כדי להצליח לעקוב אחר המתרחש. לזכותו של הסרט ייאמר שהוא לא מפסיק להצמיד שמות לפרצופים, כדי לעזור לנו לזכור במי מדובר. לרעתו ייאמר שלעקוב אחר עלילתו לא קשה כפי שנדמה בהתחלה, כי היא הרבה פחות מורכבת מהרושם הראשוני שהיא יוצרת.

כיאה לסרט קומיקס, “פצצה אטומית” רוצה להרשים אותנו ויזואלית ביכולת שלו לתרגם את המדיום אל המסך. ליטץ’ עושה שימוש נרחב בצבע כדי לסגנן סצנות שונות בסרט, וכל שוט כמעט נראה קפוא בזמן, רגע שאפשר לשמר לנצח בתוך משבצת קומיקס. אותו צבע, שכולל אורות ניאון רבים, עוזר גם לסמן את התקופה. וכשאנחנו חושבים על שנות השמונים, אנחנו חושבים, כנראה, בעיקר על מוזיקה.

שרליז ת'רון ב"פצצה אטומית"

מתוך “פצצה אטומית” (תמונה באדיבות יונייטד קינג)

המוזיקה בסרט דומיננטית ונוסטלגית. מגוון המנגינות רחב מאד, וכולל שירים של אמנים כמו דיוויד בואי, דפש מוד, הגרסה הגרמנית המקורית של 99Red Baloons, וכמובן השיר Atomic של להקת Blondie, השראה ברורה לשם הסרט.

בסרט, שאורכו קרוב לשעתיים, תזכו לשמוע מעל שעה וחצי של מוזיקה מהתקופה. מלבד רגעים ספורים מאד בסרט, כל סצנה מלווה בשיר, והשירים כמעט ולא חוזרים על עצמם. זה עוזר לנו מאוד להכנס לרוח התקופה, אך גם מרגיש מצועצע וגימיקי. בחלק מהמקרים השימוש במוזיקה מוצלח, מקורי ומעניין, ומעצים את חווית הסרט. אף על פי כן, השימוש הנרחב ואף המוגזם במוזיקה בשאר הסרט מקטין את ההישג הזה, שכן מהר מאד המוזיקה נהיית די מעייפת, ולא מצליחה לשרת את מטרתה באופן אפקטיבי.

מלבד המוזיקה, כאמור, “פצצה אטומית” מסתמך על אפקטים ויזואליים כדי להמחיש את המקום והתקופה בהם הסרט מתקיים. אפקטים אלה מתקיימים בעיקר כדי להעצים את גיבורת הסרט, הסוכנת ברוטון הבלונדינית. ובה טמון הכוח האמיתי של “פצצה אטומית”.

לא רק ג’ון וויק על עקבים

מבט ראשון בטריילרים יכול ליצור אצלכם רושם שמדובר בשיעתוק של ג’ון וויק על עקבים. אי אפשר להאשים אתכם על מסקנה כזאת, שכן האקשן והאלימות בסרט חולקים קווי דמיון רבים עם סרט הפעולה בכיכובו של קיאנו ריבס. אך הסוכנת ברוטון היא דמות מצוינת בפני עצמה, וראוי לבחון אותה ככזאת.

החיבור בין שרליז ת’רון לדייויד ליטץ’ הוא לא פחות מגרעיני. עם הרקע והנסיון שלו בפעלולים וכוריאוגרפיה, ועם המשחק הברוטאלי שלה המשולב ביכולותיה האתלטיות, ליטץ’ ות’רון מייצרים דמות שתענוג לצפות בה ולעקוב אחריה. הסוכנת ברוטון היא מרגלת מהמעלה הראשונה, הדוברת מספר שפות, יודעת לשים לב לפרטים הכי קטנים ומומחית בלוחמה פנים אל פנים. אך ברוטון, כת’רון, היא גם אישה דקיקה למדי, פרט שיוצרי הסרט לא דלגו עליו.

לעתים קרובות במהלך הסרט היא מוצאת עצמה נלחמת לבדה מול מספר הולך וגדל של גברים מגודלים שהורגים אנשים בידיהם למחייתם. ברוטון משלבת את כישורי הלוחמה שלה עם חדות האבחנה שלה כדי לזכות שוב ושוב ביתרון על ידי שימוש בסביבה שלה. היא מנצחת את אויביה בשילוב של מהירות ויצירתיות, המפצות על הבדלי הכוח הפיזי המשמעותיים, כמו גם על החיסרון המספרי התמידי בו היא נמצאת.

שרליז ת'רון ב"פצצה אטומית"

שרליז ת’רון ב”פצצה אטומית” (תמונה באדיבות יונייטד קינג)

סרטים כאלה נוטים להיות מאד אסתטיים, במיוחד כשזה נוגע לנשים. “פצצה אטומית” מזכיר לנו פעם אחר פעם כמה יפה הסוכנת ברוטון, כמה נחשקת. למרות זאת, הוא לא בוחל בלהראות את סימני האלימות – ברוטון נפצעת, נחבלת, וככל שהסרט מתקדם היא נהיית שחוקה ועייפה יותר. יופיה הוא מאפיין שלה, אך הוא אינו מגדיר אותה. להיפך, היא לא פוחדת לצאת מקרב עם אף שבור או עם פנס בעין. אחרי הכל, היא יודעת בדיוק למה היא נכנסת, ובקרב אגרופים-סכינים-אקדחים לא מנצחים עם חיוך כובש ותסרוקת מסודרת.

בשורה התחתונה

“פצצה אטומית” הוא סרט מסוגנן מאד, שתוקף שוב ושוב את עיניו ואוזניו של הצופה. המתקפות האלה אמנם תכופות ולא תמיד רצויות, אך הן נסבלות לחלוטין. כאשר הסרט מצליח להרשים מתוך כל הרעש, הוא מצליח פי כמה, ולא למרות הרעש אלא בזכותו.

הקצב של הסרט טוב, והוא נותן רגעי מנוחה קצרים אך מספקים בין סצינות האקשן הרבות שבו. כמעט כל סצינת פעולה היא טובה ובמקום, ובמרכז שרליז ת’רון ממשיכה להוכיח שהיא כנראה שחקנית הפעולה הטובה ביותר שפועלת כיום בהוליווד.

בעלילה, “פצצה אטומית” לפעמים לא מתאמץ מספיק. באווירה הוא מתאמץ יותר מדי. אך אם סרטי קומיקס חריגים מעט קוסמים לכם, ואם אהבתם את “ג’ון וויק” ואתם רוצים לראות משהו דומה אבל מאוד שונה, “פצצה אטומית” הוא בילוי נפלא לערב בברלין של פעם, לפני 30 שנה, כשמרגלים רצחו אחד את השני בצל החומה אותה העם בסוף הפיל.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • nirmitlamed

    כמו ברוב סרטי הפעולה של נשים, צריך לצאת רחוק מאוד מגדר המציאות כדי שאישה תוכל להביס גבר, כמו למשל להכות עם נעלי עקב חחחחח

    ממליץ למי שיודע אנגלית לחפש ביוטיוב את StevenCrowder שמדבר קצת על הסרט, מאוד מצחיק!

    • eli

      חשבת שהסרט הזה הוא סרט תיעודי ?

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות