העשורים האחרונים לא היטיבו עם הבמאי האגדי טים ברטון, שעשה לעצמו שם כיוצר קומדיות אימה קלאסיות כמו “המספריים של אדוארד”, “הפלישה ממאדים”, “סליפי הולו” וכמובן “ביטלג’וס”. סרטיו האחרונים נעו בין ניסיון לעשות דרמות רציניות (“עיניים גדולות”), התמסחרויות כושלות (“דמבו”) וניסיונות להחזיר את סגנונו הישן שהרגישו בעיקר כמו חיקוי חיוור (“צללים אפלים”, “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים”).
אך לפני שנתיים קרה מקרה וטים ברטון חזר לתודעה שלנו בצורה שהחלה לסמן קאמבק ראוי. ברטון הגיע לנטפליקס עם “ונסדיי”, עיבודו הטלוויזיוני למשפחת אדאמס, פרנצ’ייז שתפור עליו בול. הסדרה הפכה ללהיט היסטרי והעניקה לו גם כוכבת חדשה לעבוד איתה – ג’נה אורטגה. כעת, ברטון משלים את הקאמבק עם המשכון ל”ביטלג’וס” שמוכיח סופית כי הבמאי לא איבד את נגיעתו הייחודית וכי עדיין יש מקום בקולנוע לטירוף הגותי שרק הוא יודע לעשות.
ביטלג’וס ביטלג’וס – העלילה
לאחר מות אביה, לידיה דיץ (וינונה ריידר) חוזרת לבית ילדותה רדוף הרוחות יחד עם אמה החורגת (קתרין אוהרה) ובתה המתבגרת אסטריד (אורטגה) כדי להביאו למנוחות.
ההגעה לעיר מזכירה לה את חוויות ילדותה והיא מתחילה להזות שוב את ביטלג’וס (מייקל קיטון), שמנסה להשיג את תשומת ליבה בעוד הוא מתמודד עם איום מלחיץ משלו – תחייתה של אשתו לשעבר דולורס (מוניקה בלוצ’י) שנשבעה לנקום בו.
הטירוף חוזר לקולנוע
בצפייה מחודשת בסרט המקורי היה קשה לדמיין כיצד יראה סרט של ביטלג’וס בתקופה המודרנית. השיגעון, הצבעוניות, הקומדיה השחורה והפרעות העלילתית פשוט אינה קיימת בקולנוע הנוכחי. יצירותיו האחרונות של ברטון היו יותר עדינות ושום דבר בנוף העכשווי לא מרמז שהאולפנים הגדולים פתוחים לאותם הסיכונים שהיו לוקחים בסוף שנות ה-80 וה-90.
אפילו היצירה האחרונה של ברטון, “ונסדיי” (עליה עבד עם צמד התסריטאים אלפרד גוף ומיילס מילר שגם אחראים לתסריט של “ביטלג’וס ביטלג’וס”), הינה תוצר יותר טיפוסי לבני נוער שאינו הולך מאוד רחוק. אם כך, הציפיות לסרט החדש בהחלט היו שינסה להידמות לקודמו אך ימנע מלהיות מוזר מדי ולהתחייב לקומדיית נונסנס באמת מטורללת.
למרבה ההפתעה והמזל, ברטון כנראה החליט שבמעמדו הוא ממש לא צריך להתחשב בנוף הקולנועי המודרני – והרשה לעצמו ליצור סרט מטורף באותה רמה אם לא יותר. “ביטלג’וס ביטלג’וס” לא דומה לשום דבר בו צפיתם לאחרונה ולחלוטין מרגיש כמו סרט שנקטף הישר מהאייטיז – צבעוני, כיפי, יצירתי ובלתי צפוי.
הקומדיה חוזרת לתחייה
ביטלג’וס הוא תזכורת לכך שהקומדיה הקולנועית עדיין לא מתה. ואפילו עוד יותר מצחיק שהתזכורת הזו מגיעה דווקא מבחור שמת כבר עשרות שנים. קומדיות נונסנס כבר מזמן לא מופקות לאקרנים ומסתפקות בפלטפורמות הסטרימינג, והקומדיה הקולנועית העיקרית שאנו מקבלים היא מיציאות משעשעות יותר בעולם גיבורי העל כמו “דדפול & וולברין” ו“שומרי הגלקסיה”, שתמיד לוקחות צעד אחד אחורה בהומור לטובת האקשן.
ההומור השחור, המטורלל וחסר ההיגיון של ביטלג’וס לחלוטין מרגיש מרענן. קיטון מוצא בקלות את הקול של הדמות האהובה כאילו לא עבר יום מאז גילם אותה לראשונה. למעשה, משהו בביטלג’וס העכשווי עובד אפילו טוב יותר כשהוא מגיע בגרסה מבוגרת יותר. ביטלג’וס של הסרט הראשון יותר ליצן, בעוד ביטלג’וס של 2024 מעט מרושע יותר ועם מראה יותר שֶׁדי. מנגד, הוא גם מקבל הזדמנות להראות את הצד המתוק שלו.
זוהי זריקת מרץ שדומה מעט לזו שהביא טאייקה ואטיטי בסרט הראשון שיצר לסדרת ת’ור, “ראגנארוק”. לכך נוספת גם תחושת נוסטלגיה מהנה, שכן ברטון משתמש באפקטים ויזואליים מוחשיים ולא ב-CGI, כדי לשחזר את עולם המתים שראינו בסרט המקורי ומקבל כאן עוד הרחבה שהופכת אותו לגדול ורחב יותר.
את הפן הקומי מגדילה עוד יותר קתרין אוהרה בתפקיד דיליה דיץ, אמה החורגת של לידיה שבסרט הקודם הייתה האשה השנואה עליה וכעת נראה כי מערכת היחסים שלהן התחממה. אוהרה מגיעה לתפקיד בשיא הפופולריות שלה אחרי סדרת הלהיט “שיטס קריק” עליה זכתה בפרס האמי, ונראה כי הסרט כולו מנסה להתאים עצמו לטירוף שלה.
ארבעה סרטים במחיר אחד
האווירה, העיצוב וההומור של “ביטלג’וס ביטלג’וס” כה נהדרים, שמוזר לחשוב שהדבר היחיד שלא עובד בסרט הוא דווקא מנועיו העלילתיים. זה נשמע כמו משהו שיהרוס כל סרט אחר, אך הסרט שורד יפה גם עם הבעיות הסיפוריות שלו.
זה לא שהעלילה של “ביטלג’וס ביטלג’וס” לא עובדת, אלא פשוט שיש יותר מדי ממנה. הסרט מתפזר לכדי יותר מדי עלילות, שרובן מעניינות אך לא משתלבות היטב זו עם זו. לעיתים מרגיש כי הסרט היה יכול להיות מיני-סדרה טובה יותר, שבה היה יותר מקום לכל אחד מהסיפורים המרכיבים אותו.
ממש בפתיחת הסרט מרכיבה דולורס, אשתו לשעבר של ביטלג’וס, את חלקי גופה שהופרדו במותה. בסצינה יפהפיה ומפתה היא מהדקת את ידיה ורגליה הכרותות באמצעות אקדח סיכות, וזוהי מטאפורה מושלמת לארבע העלילות השונות של הסרט שנתפרו יחד לכדי שעה וארבעים על אף שאינן בהכרח משתלבות.
מאחר ומדובר בסרט קצר למדי, מרבית העלילות האלו גם לא מקבלות סיום הולם, ואנו נשארים עם טעם של עוד. למרבה ההפתעה, זהו דווקא שחקן העל וילם דפו (“מסכנים שכאלה”) שמרגיש הכי מיותר בסרט.
דפו מגלם שחקן הוליוודי שאחרי מותו הפך לשוטר שחוקר את פרשת חזרתה של דולורס – תפקיד זניח לחלוטין שרק מסיח את הדעת משאר ההתרחשויות. המילים האלו כנראה מעולם לא נאמרו בהיסטוריה של הקולנוע, אבל חבל שווילם דפו שם. הסרט היה מרוויח מהשארת הסצינות שלו על ריצפת חדר העריכה. לא כי הוא לא מבצע אותן היטב, אלא כי הן פשוט נאבדות בסרט שדמויותיו האחרות הרבה יותר מטורפות.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “ביטלג’וס ביטלג’וס”
אחרי 36 שנים, מדהים לגלות ש”ביטלג’וס” לא איבד את זה, ומסוגל עדיין להרגיש רלוונטי ונוסטלגי בו זמנית. מהרגע בו נעימת הפתיחה של המלחין דני אלפמן מתנגנת ועד סיומו, מדובר בממתק מהנה וייחודי שלא נופל מקודמו.
הסרט מעניק את הכבוד הראוי למקור אך גם לא מתאמץ יתר על המידה כדי להזכיר לנו אותו. בהיעדר חלק מהדמויות המקוריות הוא מוצא פתרונות יצירתיים לעבור הלאה ולהמציא את הגלגל מחדש עם עלילה טרייה וחדשנית שמתבססת על המקור אך לא מועתקת ממנו, אם כי בודאות היינו שמחים לאיזו הופעת אורח קטנטנה של אלק בולדווין וג’ינה דיוויס.
אולי אם נזכה יום אחד לסרט “ביטלג’וס ביטלג’וס ביטלג’וס”, שאת שמו אסור יהיה לקרוא בקול רם, שמא הוא באמת יגיע.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.