יחידת המתאבדים (באדיבות גלובוס מקס)

ביקורת סרט: “יחידת המתאבדים” – חלש במילים, חזק במעשים
| יום חמישי, 4 באוגוסט 2016, 11:00 | בידור ופנאי

קומיקס וקולנוע הוליוודי הם שני סוגי מדיה שקיימים שנים רבות, ופרק זמן דומה. שניהם הספיקו להתפתח ולהשתכלל, הן בטכנולוגיה והן בתכנים שלהם, שניהם נכנסו וממשיכים להיכנס למקומות מאד שונים ומעניינים, ובשניהם התקבע איזשהו “מיינסטרים”, קו מנחה של תכנים שנמכרים בקלות ונצרכים על ידי המונים, כשמסביב יש עושר רב של סיפורים יותר “חריגים”, שפונים לקהלים קטנים וממוקדים יותר בנסיון לספר משהו יותר מתוחכם מסתם עוד הרפתקה עתורת אקשן ואפקטים.

כיום החיבור בין קומיקס וקולנוע יושב בלב המיינסטרים הקולנועי, אך בתכנים שלו עדיין הוא נחשב רדוד הן מהקומיקס והן מהסרט הממוצע, כשרק לאחרונה נראה שינוי מגמתי שמנסה להפוך את סיפורי הקומיקס ליותר מסתם הרפתקאות קלישאתיות. סרטים כמו “באטמן נגד סופרמן“, “דדפול” ו”שומרי הגלקסיה” ניסו לקחת את הז’אנר צעד קדימה, ברמות שונות של הצלחה, אך נראה שסרט האנסמבל “יחידת המתאבדים” מנסה ללכת עוד יותר רחוק, כשבמרכז הסרט לא גיבורים ולא אנטי-גיבורים, אלא נבלים פרופר, שאנחנו אמורים להזדהות אתם, לעודד אותם, ולרצות בטובתם. אנחנו כבר מוכנים לזה לחלוטין, אבל האם הסרט גם מוכן?

מה הסיפור?

לאחר אירועי “שחר הצדק“, העולם ראה שהתקרית ב”איש הפלדה” לא הייתה חד פעמית – ישנן ישויות רבות עוצמה מעולמות אחרים שמאיימות על עולמינו, ואנחנו זקוקים לעזרה בהתמודדות מולן. אמנדה וולר (Amanda Waller), אותה משחקת ויולה דייוויס (Viola Davis), היא סוכנת ממשלתית המקימה את “כוח משימה X”, יחידה של סופר-נבלים שאת מותם איש לא יבכה, ואפשר יהיה לשלוח אותם למשימות התאבדות מסוכנות בתמורה להקטנת עונשי המאסר שלהם.

ליחידה מגויסים הרוצח השכיר והצלף דדשוט (Deadshot), הליצנית הפסיכוטית הארלי קווין (Harley Quinn), המוטאנט קילר קרוק (Killer Croc), הגאנגסטר השולט בלהבות אל-דיאבלו (El Diablo), הגנב חלש-האופי קפטן בומרנג (Captain Boomerang) והמתנקש מומחה החבלים סליפנוט (Slipknot). הסוכן החשאי ריק פלאג (Rick Flag) העובד בשביל וולר מוצב מעליהם כמפקד שלהם, יחד עם זוגתו ג’ון מון (June Moone), ארכאולוגית המחזיקה בתוך גופה ישות עתיקה המכונה “הקוסמת” (The Enchantress), שפלאג אמור להשגיח שלא תתפרץ ותאבד שליטה.

הארלי קווין ודדשוט מתוך "יחידת המתאבדים" (באדיבות גלובוס מקס)

הארלי קווין ודדשוט מתוך “יחידת המתאבדים” (באדיבות גלובוס מקס)

במהלך תהליך אישור וגיוס היחידה משהו משתבש, משהו שמוביל להתעוררות של כוח קדמוני ומרושע בעיר הבדיונית מידווי סיטי (Midway City). חברי היחידה, בליווי הסמוראית קטאנה (Katana), שמגיעה כשומרת ראשו האישית של פלאג, יוצאים למשימתם הראשונה לפתור את הצרה הזו. בינתיים, הג’וקר (Joker), בן זוגה החולני של הארלי קווין, עושה את כל שביכולתו כדי לחלץ אותה מהצרה הזו.

האנסמבל מתפקד?

כן ולא. במרכז הסרט נמצאות שלוש דמויות שמקבלות את רוב הפוקוס – הארלי קווין, המגולמת על ידי מרגו רובי (Margot Robbie), דדשוט, אותו משחק וויל סמית’ (Will Smith), וריק פלאג, המשוחק על ידי ג’ואל קינמן (Joel Kinnaman). בין פלאג לדדשוט יש עימות ארוך שנמשך לאורך כל הסרט, שמתקדם בכיוון צפוי מראש אך מעניין, כיוון שאנו אכן רואים את הדמויות הללו משתנות, הן כתוצאה ממה שקורה סביבן, והן כתוצאה מהחיכוכים ביניהן.

קווין לא מתפתחת כלל לעומתם, אך היא לא אמורה, כי בניגוד אליהם היא נמצאת במקום מאד ברור בחיים שלה – היא לא מחפשת את עצמה מאז שהיא מצאה את אהבתה לג’וקר, ועל כל הצרות שאהבה זו הביאה לה, נראה שהיא גם הדדית, לפחות מהמעט שיוצא לנו לראות. עכשיו היא רוצה רק להנות מהחיים ולחבק את פודינ’, ורצוי ביחד בו זמנית, תוך כדי שוד, ביזה ורצח ברחובות גותהם המנוכרת.

ג’ון מון/אנצ’נטרס, המשוחקת על ידי קארה דלווין (Cara Delevingne), סליפנוט, המשוחק על ידי אדם ביץ’ (Adam Beach), בומרנג, המשוחק על ידי ג’יי קורטני (Jai Courtney) ואל דיאבלו, אותו מגלם ג’יי הרננדז (Jay Hernandez) מקבלים פחות פוקוס, אך משחקים תפקידי מפתח בשלבים שונים בעלילה, וכיאה לסרט אנסמבל שבנוי היטב הם חיוניים לחלוטין לרגעים האלה.

ג'ון מון\אנצ'נטרס מתוך "יחידת המתאבדים (באדיבות גלובוס מקס)

ג’ון מון\אנצ’נטרס מתוך “יחידת המתאבדים (באדיבות גלובוס מקס)

בשאר הזמן הם עדיין שם, עם זמן מסך מספיק כדי שלא נשכך מהם, ועם ערך בידורי מסוים, אך לא יותר מהנחוץ. שני הפספוסים החזקים פה הם קרוק וקטאנה. את קרוק משחק אדוואלה אקינואויה-אגבאג’ה (Adewale Akinnuoye-Agbaje), שחקן שכל הופעה שלו על המסך היא מחזה-אימים.

עצוב, אם כך, שדווקא כאן, כאשר הוא מפלצתי וקניבלי, עם עבודת איפור פנומנלית שנעשתה על רוב גופו, אקינואויה-אגבאג’ה לא מצליח להרשים ולו לרגע, עם מעט מאד שורות (והמעט שיש לא מוצלחות, ועל זה נדבר עוד רגע) וללא תפקיד שבאמת נחוץ לצוות.

קילר קרוק מתוך "יחידת המתאבדים" (באדיבות גלובוס מקס)

קילר קרוק מתוך “יחידת המתאבדים” (באדיבות גלובוס מקס)

מיותרת עוד יותר קטאנה, שהיא הופעתה הראשונה על המסך של קרן פוקוהארה (Karen Fukuhara). היא לא עושה דבר מלבד לאיים שוב ושוב על חברי היחידה, ואפילו בקרבות כמעט ולא רואים אותה. ברגעים המעטים בהם היא מקבלת פוקוס היא מצליחה רק להביך עם השורות המאוסות שנכתבו לה (אמרתי, עוד רגע!) ועדיף היה אם לא הייתה בסרט כלל וכלל. היא גם מתעקשת לדבר יפנית כמעט כל פעם שהיא פותחת את הפה, ולא נראה שהדמויות האחרות מבינות אותה בכלל, מה שהופך אותה לדמות עוד יותר תמוהה ומנותקת.

האם הסרט מעניין?

פה זה נהייה מעט יותר מורכב. ישנה מנטרה חוזרת ונשנית בעולם עשיית הקולנוע – “show, don’t tell” (הראה, אל תספר). נראה שדיוויד אייר (David Ayer), במאי ותסריטאי “יחידת המתאבדים”, בחר שלא לבחור, והעדיף גם להראות וגם לספר, מה שהפך יותר ויותר מיגע ככל שהסרט מתקדם. כי “יחידת המתאבדים” מעביר מסר מעניין – שהרוע יחסי, ושלמפלצתיות יש הרבה צורות ביטוי שונות.

אין זה רעיון חדש לא לעולם הקולנוע ולא לעולם הקומיקס, אך בעולם סרטי הקומיקס ישנה כאן הזדמנות לעשות את הקפיצה המדוברת, ולהציג משהו חדש לחלוטין – לקחת את הדמויות הצבעוניות והמטופשות שכבר התרגלנו לראות על המסך כחמש פעמים בשנה, ולהעביר אותנו הצופים, בעזרתן, במערבולת מוסרית ורגשית שתבלבל אותנו ותבחן את הערכים שלנו. אחד מהדברים שמשחקים לטובת הסרט הוא שאנחנו מוכנים לזה כבר בעצמינו – עצם זה שבאנו עם אהבה צרופה מראש לדמויות שאת חלקן איננו מכירים בכלל, שם בידי אייר תפקיד אחד חשוב והכרחי – להראות (לא לספר) כמה האנשים האלה נוראים.

ד"ר הארלין קווינזל והג'וקר מתוך "יחידת המתאבדים" (באדיבות גלובוס מקס)

ד”ר הארלין קווינזל והג’וקר מתוך “יחידת המתאבדים” (באדיבות גלובוס מקס)

והסרט מצליח לעשות את זה לכל אורכו, ומאתגר את השאלה “מי הנבלים פה בעצם” יותר מפעם אחת. זהו משב רוח רענן, ומשהו שאף סרט קומיקס לא ניסה לעשות בתקופה האחרונה, למעט אולי “דדפול” שבחר לפרק את דימוי הגיבור; כאן אנחנו מפרקים את דימוי הנבל. הבעיה היא שכל מה שהסרט מראה, הוא בוחר גם לספר. בפעם-פעמיים הראשונות זה לא צורם יותר מדי, אך בהדרגה זה נהייה יותר ויותר מתיש, עד שלבסוף ישנו רצון לצעוק על המסך שכבר יפסיקו לספר לנו ש”להיות טוב זה טוב ולהיות רע זה טוב ומה שבליבך זה מה שמשנה ובוא נרקוד לקול שירי ילדות תחת הקשת-בענן וזעקות הדם של קורבנותינו”.

רמת הדיאלוגים מזכירה סרטי-תיכון, כשאפילו שחקן כמו וויל סמית’ לא מצליח למכור את השורות האלה

מה שצורם בכל זה במיוחד זה הרידוד שהדמויות עוברות, ובעיקר דמותה של הארלי, שכאמור לא מתפתחת, ולכן כשכל הסרט נהייה מעט “צולע”, היא, בעין הסערה, נהיית “צולעת” במיוחד. גם פלאג ודדשוט מוציאים מפיותיהם שטויות, אך לפחות דמויותיהם מתפתחות בהדרגה. כואבת במיוחד סצנת הבר, המופיעה באחד הטריילרים האחרונים. אם נדמה היה לכם מהקדימון שזוהי סצנה מעניינת של גיבוש בין הדמויות, אתם צודקים בכך שזה אכן מה שהיא ניסתה להיות. הפוטנציאל שלה בוזבז לחלוטין בכך שהדמויות פשוט חושפות את כל הסאב-טקסט של הסרט שהיה ברור מאד גם ככה, וללא אף נסיון משחק פשוט שופכות עלינו מסרים דלים וחלשים. עדיף היה שכל הסצנה, כולה בשלמותה, הייתה פשוט נחתכת. אנחנו היינו מרוויחים.

וכאן, סוף סוף, הגענו לנושא של הכתיבה. תמוה ביותר לראות כיצד בהפקה כה רצינית ואיכותית, עם שחקנים מקצועיים ותקציב לא מבוטל, ניתנה תשומת לב כה מעטה לכתיבה של התסריט עצמו. מבחינת המבנה הסיפורי הסרט די סולידי, עם עלילה שמתעקלת כמה פעמים ואפילו עושה זאת באופן מעניין. אך בכל פעם שאחת מהדמויות פותחת את הפה, פייה-תסריטאית נופלת מתה, ללא סיכוי להחיאה.

רמת הדיאלוגים מזכירה סרטי-תיכון, כשאפילו שחקן כמו וויל סמית’, המוסגל לגרום לנו לבכות בהקראה של רשימת קניות, לא מצליח למכור את השורות האלה. מה שמוזר יותר אפילו זה שאייר כבר הוכיח את עצמו הן כבמאי והן כתסריטאי מוצלח. כיאה לסרט בקליבר שכזה, גורמים רבים נוספים מלבד אייר היו מעורבים בהפקה ובכתיבה, ומישהו חשב שמה שחסר לסרט זה להיות קצת יותר בנאלי, והתסריט שוכתב בהתאמה.

רגע, והג’וקר?

נכון. הג’וקר. הוא לא משהו, בקיצור, אבל זה גם לא ממש משנה.

הג'וקר מתוך "יחידת המתאבדים" (באדיבות גלובוס מקס)

הג’וקר מתוך “יחידת המתאבדים” (באדיבות גלובוס מקס)

מה?! לא! הג’וקר!

טוב טוב, הנה המצב: עוד בשלבים הראשונים של ההפקה, בסוף 2014, נחשף שג’ארד לטו (Jared Leto) ישחק את הגלגול הבא של הנבל הכי גדול ומשמעותי בהסטוריה של סרטי הקומיקס, כמו גם, כנראה, בכלל עולם הקומיקס כולו. מהר מאד נחשף גם המראה של הדמות, מה שעורר דיון סוער. ואין לי טענות אל איך שהוא נראה. כל נסיון להצגת הג’וקר לגיטימי, וכל שחקן (כמו גם במאי) ירצה לתת לנו דימוי מעט שונה.

הג’וקר של הית’ לדג’ר (Heath Ledger) זכור ויזכר בעוד שנים רבות כהופעה פנטסטית של שחקן שהוציא מעצמו מעל ומעבר כדי לתת את אחד הדימויים העוצמתיים ביותר לגרסה המטורפת ביותר של הליצן. ללטו הייתה עבודה מאד קשה בלנסות לספק אותנו שוב. כיוון שקולנועית זהו הג’וקר הראשון בזוגיות מוגדרת, ההפקה ולטו הראו לנו ליצן יותר ייצרי ונהנתן, שמחפש רק ריגושים של הבשר ושל הרוח לעצמו ולזוגתו, וזה דימוי שלא ראינו, דימוי מוצלח ומעניין.

הבעיה היא שמשהו בהופעה של לטו לא מוכר את זה. הג’וקר שלטו ואייר מציגים אינו מצחיק. שזה בסדר, אבל הוא גם אינו מבעית. הוא בעיקר מטריד, אך לא באופן שמעורר פליאה או סקרנות, אלא מין אי-נוחות מהסוג שגורם לנו לרצות שהסצנה תיגמר כבר. אין באף רגע שום ספק שהוא מאוהב לחלוטין בהארלי, ובדרכו המעוותת והחולנית רוצה בטובתה, שזה גם מעניין על הנייר, אך שוב הסרט לא מוביל לשום פיתוח לא של דמות ולא של עלילה, ורק חושף בפנינו בפעם אחר פעם את מה שכבר ברור מהתחלה.

הג'וקר מתוך "יחידת המתאבדים" (תמונות באדיבות Warner Bros)

הג’וקר מתוך “יחידת המתאבדים” (תמונות באדיבות Warner Bros)

הקריצות שנעשות למעריצי הדמות לאורך כל הסרט חביבות, כמו התלבושות השונות שלו (ושל הארלי) שמשקפות וריאציות שונות של הדמויות מהקומיקסים, הסרטים והסדרות, אך גם כאשר שוטים מסויימים משחזרים בצורה מדויקת דימוי של ג’ק ניקולסון או של עמוד קומיקס מפורסם, זה לא תורם הרבה מעבר לרגע חביב של “את הרפרנס הזה הבנתי!”.

בפעם הבאה שהוא יופיע, נגיד בסרט “באטמן” בו יהיה נבל, אהיה סקרן לראות אותו, במיוחד תחת ידיו של תסריטאי/במאי מוכשר יותר, אך לטו לבדו עם הדימוי הזה לא מעניין ולא מחזיק את המסך מספיק כדי לומר עליו מילה טובה, ולא חשוב מספיק לסרט ולעלילה כדי לומר עליו מילה רעה. כך שהוא לא משהו, בקיצור, אבל זה גם לא ממש משנה משהו בסרט.

אז מה בשורה התחתונה?

“יחידת המתאבדים” הוא סרט עם קונספט מעניין, שמצליח להעביר את הקונספט הזה בצורה נעימה לעין ומבדרת. הוא יורה לעצמו ברגל שוב ושוב, לעתים גם ברגעים החשובים, אך מצליח לשמור על הערך הבידורי שלו פחות או יותר עד סופו. הוא נחלש יותר ויותר ככל שהוא מתקדם, אך עדיין כדאי מאד לצפות בו לחובבי סרטי הקומיקס, ולו בכדי לצפות בנסיון ראשון בזמן רב מאד (ובוודאי ראשון במיינסטרים) לקחת קומיקס גיבורים סטנדרטי ולהציג אותו, הפעם באמת, מהזווית של הנבל.

נ.ב. – על קרבות צעקות בין ילדים

דבר קטן ואחרון, אם נשארתם עד לכאן, על כל הריב הבלתי פוסק בין מעריצי דיסי/וורנר, מארוול/פוקס ומארוול/דיסני – זה נכון שלאותה קבוצה אמורפית ולא לחלוטין ברורה המכונה “מבקרי קולנוע” ישנה, לאחרונה, העדפה לסרטי מארוול. יהיו לכך הסיבות אשר יהיו, לא מדובר בקנוניה להפלת אנשי דיסי המסכנים.

בסופו של דבר, אין שום מידה של שמחה לאיד בכתיבת ביקורת בעלת ביטוי שלילי כזה או אחר לסרט של דיסי, וכולנו נרוויח מכך שוורנר יתחילו להתייחס לסרטי הגיבורים שלהם ברצינות, וישפכו את כל הכסף לא רק על אפקטים, אלא גם על תסריט ובמאי שלא בזים לדמויות ו/או לאוהבי הקומיקס, שנכון להיום ובעקבות המאמצים של דיסני זה כמעט כולנו.

עם כל בעיותיו של “יחידת המתאבדים”, זה סרט שמרגיש כמו צעד ענקי לכיוון הנכון בטיפול בדמויות ובסיפורים של דיסי, ונשמח לראות עוד צעדים כאלה. מי יודע, אולי “וונדר וומן” ו”ליגת הצדק” שיצאו בשנה הבאה יהיו סרטים מצוינים שיספקו שעות של הנאה. אני מבטיח שאנחנו, המבקרים, נהייה הראשונים לשמוח.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות