אנחנו אוהבים למיין דברים ולהגדיר אותם. למשל, אנחנו מאוד אוהבים למיין זמנים לפי עשורים. ההגדרות האלה נזילות, כמו שנות התשעים, שמתחילות בפועל בסביבות 87-88, אבל אנחנו מצליחים להצמיד לעשורים אלה מאפיינים שמייחדים אותם. שנות העשרים, למשל, מאופיינות בצמיחה כלכלית ועליית הג’אז, ושנות התשעים זכורות כשנים של נפילת משטרים מזרח אירופאיים, מדיה צינית ועליית תרבות-נגד למיינסטרים, כגון גראנג’ והיפ-הופ.
אחד העשורים הבולטים ביותר הן אתסטית והן מוזיקלית היה שנות השמונים. הוא בלט, בין השאר, כי הייתה למוזיקה שלו סגנון מאוד ייחודי. איכות וכמות הוידאו-קליפים עלו מדרגה, ודימויי האייטיז נחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, גם של אלה מאתנו שלא גדלו באותו עשור ייחודי. למה הוא כה בולט ומוכר לנו כיום? כי במידה מסוימת, נדמה שאנחנו חווים את עשור הניאון שוב מחדש.
מבדיחה לטרנד של ממש
הבדיחות על העשור הססגוני החלו כבר בשנים האחרונות, כאשר גולשים התחילו להצביע על כך שסרט בסדרת “מלחמת הכוכבים” שובר קופות ויוצא חידוש ל”מכסחי השדים”. אך מעבר להתבדחויות, היה לפתע טרנד נוסטלגי רציני סביב התקופה, בקולנוע ובטלויזיה בעיקר. סרטים וסדרות החלו לפתע להתרחש בשנות השמונים, ללא שמץ אירוניה.
“אקס מן: אפוקליפסה” בחר את שנות השמונים כרקע להתרחשויות שלו בנונשלנטיות מוחלטת; “מועדון שנות השמונים” (Sing Street) סיפר על תלמידי תיכון קתולים באירלנד של התקופה, שמצאו חופש מהדיכוי שהם חוו דרך Duran Duran, Depeche Mode, ועוד מגוון להקות בולטות מהעשור המדובר; ובולטת במיוחד “דברים מוזרים” (Stranger Things), הסדרה שעוררה נוסטלגיית אייטיז בכל מי שצפה בה, גם כאשר מדובר באנשים שלא חוו אפילו רגע מהתקופה.
השנה נדמה שהאובססיה הזאת עלתה בעוד מדרגה, כאשר מוזיקה משנות השמונים נהייתה לאלמנט רצוי ואף נחוץ בקולנוע. “שומרי הגלקסיה: חלק 2” מלווה במנגינות אייטיז שמתקשרות עם ההתרחשויות שבו, בדומה לצורה בה הסרט הקודם השתמש בשנות השבעים; סדרת הדרמה GLOW של נטפליקס על ליגת היאבקות הנשים בעלת אותו השם מלווה את ההתרחשות התקופתית שלה במוזיקה תקופתית תואמת; והסרט “פצצה אטומית” בכיכובה של שרליז ת’רון מתרחש בשנות השמונים בברלין, מתהדר באסתטיקת נאון צעקנית וסדרת טריילרים לסרט נקראו על שמות שירים מהתקופה, שמתנגנים גם בטריילרים עצמם. גם הטריילר החדש של “דברים מוזרים” כבר נתן לנו טעימה מ-Thriller של מייקל ג’קסון. כי פתאום כולם כמהים לעוד קצת אייטיז.
הסבר אחד פשוט מאוד לתופעה הוא שכותבים ובמאים רבים כיום הם אנשים שהיו ילדים בשנות השמונים. הסרט “זה“, למשל, מתרחש בשנות השמונים פשוט מכיוון שהסרט צריך להתרחש כ-30 שנים לפני אירועי ההווה, שקודמו לימינו אנו. אפשר לומר שזה צירוף מקרים דומה – יוצרים בני 30-40 מתבססים על התרבות בה הם גדלו לסיפורים שלהם.
הסבר זה לא שגוי, אבל הוא מאוד מופשט ומאוד לא מדויק. הוא לא מדויק כי הוא אמנם מסביר למה היוצרים בוחרים את התקופה, אך לא מסביר למה צופים צעירים מתרגשים מרפרנסים למדיה שהרלוונטיות שלה חלפה עוד לפני שהם נולדו. לא, נדמה שזה עמוק הרבה יותר.
קווי דמיון רבים משנדמה
שנות השמונים היו עשור ייחודי מאד במישורים רבים מאד. מדובר בתקופה של תפניות היסטוריות גדולות, כשהבולטת בהן היא סוף המלחמה הקרה. כיום בדיעבד אנחנו יכולים לקרוא לו ככה, “סוף”, אך לאנשים שחיו אז לא הייתה כל וודאות שהמתיחות בין המערב לבלוק הקומוניסטי הולכת להתפורר יחד עם הבלוק עם התראה מועטת-עד-לא-קיימת.
מדובר בתקופה בה מוזיקת הפופ נהייתה שלטת, כאשר אמנים התחרו אחד בשני במי יותר ססגוני, לובש בגדים חריגים יותר ומעורר סקנדלים יותר רועשים. תקופה בה הקולנוע חתר לאפקטים ויזואלים מעל לכל, ובהוליווד האולפנים פיתחו במהירות שיא טכנולוגיות שמטרתן להביא למסך תמונות ודימויים שלא נראו לפני זה לעולם. הקולנוע של התקופה זכור כקולנוע מהנה, מבדר וגדול מהחיים, אך בו זמנית רדוד יחסית, קולנוע שמשקיע יותר זמן ומאמץ בלהרשים אותנו מלגרום לנו לחשוב. בינתיים, בפוליטיקה, נשיא ארצות הברית היה רפובליקאי עם רקע מתחום הבידור, ויחסי ארצות-הברית ורוסיה היו אחד הדברים החמים ביותר בחדשות. מתחיל להשמע מוכר?
קווי הדמיון בין שנות השמונים לימינו אנו הם קוסמטיים אמנם, אבל הם גם לא מבוטלים. נדמה שהנוסטלגיה הזאת לעשור ההוא, שהתחיל לפני כארבעים שנה ונגמר כשעיקר הדמוגרפיה אליה מכוונים יוצרי המדיה רק התחילה להיוולד, היא תוצאה מהזדהות עמוקה של בני התקופה שלנו עם האייטיז.
אנחנו, כמו אז, חיים בתקופה של טלטלה פוליטית וכלכלית. אנחנו, כמו אז, חרדים מהעתיד, חיים בחוסר ודאות ממה שיקרה אפילו בשנה-שנתיים הקרובות. אנחנו ציניקנים דעתניים עם דעות מגובשות על כל נושא, גדול כקטן, אך גם עם רצון עז למשהו אופטימי, נאיבי, פשוט ומובן. ולפתע אורות הניאון המנוכרים, האופנה הססגונית והקולנוע הרועש והטיפש מדברים אלינו. ועם כניסת האסתטיקה, נכנסים גם התכנים בדמות “דברים מוזרים”, GLOW ודומיהם, כי אם משהו מעניין אותנו, הוא מעניין אותנו כבר עד הסוף.
מבט אל העתיד
העתיד הקרוב אמנם לא ודאי ולוט בערפל, אך ישנן מגמות שקל לצפות. החיבה למוזיקה ולאסתטיקה של שנות השמונים כנראה תשאר בולטת עוד כמה שנים טובות. המדיה האסקפיסטית, לעומת זאת, לא תשאר במצב הנוכחי שלה כנראה.
כפי שבסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים התחילה תנועת נגד חזקה נגד קולנוע “שטחי”, כך גם סביר מאד שנראה בשנים הקרובות עליה בפופולריות של קולנוע חתרני ונועז יותר. כרגע ז’אנר גיבורי העל נותר הדומיננטי, אך גם הוא מנסה לצאת מהפינה הנוסחתית אליה הוא הכניס את עצמו. למעשה, כבר השנה יש כמה דוגמאות בולטות לכך. עוד נדון על זה בעוד שבוע.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.