ב”קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים” עשתה מארוול ניסוי – היא הציגה שני גיבורים חדשים ללא סיפור מקור. הגיבורים הופיעו בסרט כבר בתור גיבורים, בידיעה שהם יקבלו סרט משל עצמם בהמשך, אבל סרט שלא יהיה סיפור מקור קלאסי. הם הרי כבר גיבורים, הם לא רק עכשיו הופכים לכאלה. הראשון היה ספיידרמן, וזה היה קל. כולנו הרי מכירים את פיטר פרקר כל כך טוב, שלהציג אחד חדש לא מצריך סיפור מקור בכלל.
המהלך הנועז יותר היה דווקא עם טצ’אלה, הפנתר השחור (Black Panther). גיבור משמעותית פחות מוכר שמופיע לראשונה בסרט שלא שלו, וזמן מה לאחר מכן מקבל סרט שלם עליו ועל הממלכה שלו? נדמה שכאן הרעיון של מארוול עומד למבחן האמיתי.
העלילה
לפני עידנים רבים התרסק במרכז אפריקה מטאור עשוי ויברניום, המתכת החזקה ביותר שידועה ביקום. אותה מתכת ממנה עשוי המגן של קפטן אמריקה, והגוף של אולטרון. חמישה שבטים חיו בקרבת מקום ההתרסקות, והם נלחמו זה בזה על הויברניום – עד שקם לוחם עצמתי וחסר מורא, שבהנחיית האלה באסט הצליח לאחד את השבטים. אותו לוחם כונה הפנתר השחור, וממנו יצאה שושלת המלכים שאיחדה את ווקאנדה. ווקאנדה שגשגה בזכות הויברניום והתפתחה טכנולוגית מאות שנים רבות לפני שאר העולם – סוד כמוס שהווקאנדים שומרים בכל מחיר, כדי להימנע מעימותים עם כוחות זרים שינסו לקחת מהם את הויברניום.
צ’אדוויק בוזמן (Chadwick Boseman) חוזר לגלם את טצ’אלה, בנו של המלך טצ’אקה המנוח. טצ’אקה נהרג בפיגוע ב”מלחמת אזרחים“, וכעת טצ’אלה יורש את אביו. בתור מלך צעיר שראה את העולם החיצון, טצ’אלה מאמין שווקאנדה, בעלת הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, יכולה להפוך את העולם כולו למקום טוב יותר, בטוח יותר. אבל המסורת של בני ווקאנדה דורשת מהמלך לפעול לשימור סודיותה.
אלא שהמלך נקרא לפעולה – הנבל יוליסס קלו, שגנב ויברניום מווקאנדה ב”עידן אולטרון”, רוצה לחזור לעוד. את קלו משחק שוב אנדי סרקיס (Andy Serkis), אותו ראינו בעיקר בתפקידים של דמויות ממוחשבות ב”שר הטבעות”, “מלחמת הכוכבים” ו”כוכב הקופים”. אלא שהפעם קלו לא פועל לבד – לצדו נלחם צעיר אפרו-אמריקאי מסתורי אותו משחק מייקל בי. ג’ורדן (Michael B. Jordan) מ”הסמויה” ו”קריד”, שיודע על ווקאנדה יותר משסביר שאמריקאי ידע.
אפריקה כפי שלא ראינו מעולם
מיום הכרזתו של “הפנתר השחור” התחיל שיח מפותח מאוד סביבו. חלק ניכר מהשיח הזה היה פוליטי. ברור שקשה לנתק את הסרט מהקונטקסט שלו – מדובר בגיבור שהוא לא רק גיבור שחור, אלא גיבור אפריקאי, לא אמריקאי, בתקופה בה כולם מדברים על ייצוגים. בפני מארוול ניצבה המשימה להביא אותנו ליבשת שלא ראינו עדיין בעולם הקומיקס שלה מלבד כמה סצנות בודדות, ולספר סיפור על עם בדיוני שמחזיק בטכנולוגיה המפותחת ביותר בעולם, ביבשת שנתפשת לרוב (ובמיוחד בקולנוע) כיבשת הכי לא מפותחת שישנה.
משהו בעלילת הפנתר השחור הרגיש לא אמין מהרגע הראשון. איך יכול להיות שממלכה כמו ווקאנדה יכולה להתקיים בעולם של לוויינים עם מצלמות שיכולות לספור את גרגרי החול על חוף הים? אבל הסרט פותר את זה מהר ובקלות, ומאפשר לנו להנות מווקאנדה ללא התעסקות בשאלות האלה. וווקאנדה היא מקום מהנה ביותר.
צוות העיצוב של הסרט עשה עבודה יוצאת מן הכלל בלהקים את העיר הזאת שמרגישה בו זמנית גם אפריקאית, גם עתידנית, וגם כמו מקום אמיתי בעולם שלנו – שילוש לא פשוט בכלל להצגה, במיוחד לצופים מערביים. מקום שלא קיים אך יכול להיות קיים, שאפשר להאמין בו.
ייתכן שאת העבודה המרשימה ביותר עשתה רות אי. קרטר (Ruth E. Carter), מעצבת התלבושות של הסרט. היא קראה לעיצובים של התלבושות “אפרו-פוטוריזם”, ועיצבה את הציוד והבגדים של בני ווקאנדה כך שיראו וירגישו עתידניים טכנולוגית, אך עם סממנים אפריקאים מובהקים. סממנים אמיתיים, ולא פיצ’יפקעס חסרי משמעות.
לוחמות עם חישוקי זהב על הצוואר וחניתות שיורות קרני-קול רצחניות, שומרי גבול עם אלות, חרבות מעוקלות ומגני אנרגיה וספינות אוויר שמעוצבות כמו שפיריות הם רק חלק מהפלא האפרו-פוטוריסטי שתזכו לראות ב”פנתר השחור”, שמראה שלפעמים לא צריך לצאת לחלל החיצון או לעולמות פנטזיה כדי להביא משהו קסום וייחודי – מספיק להתסכל במקומות בעולם שאנחנו לא מבקרים בהם הרבה.
קאסט מדהים שמפצה על גיבור בינוני
הדבר המצער ביותר בסרט הוא כנראה הפנתר השחור עצמו. או ליתר דיוק טצ’אלה. כי הפנתר הוא גיבור מרשים וכיפי, שמספק הזדמנויות רבות לכוריאוגרפיות קרב טובות, זויות צילום מרשימות ואפקטים עוצרים נשימה. אבל צ’אדוויק בוזמן, שהיה מצוין בתפקידו הקטן ב”קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים” הוא לא שחקן ראשי מרשים במיוחד. יש משהו מאוד יבש ומשעמם במלך טצ’אלה שפשוט לא משתפר. למעשה ככל שהסרט נמשך הוא נהייה יותר ויותר מעייף. איזה מזל שיש עוד קאסט!
שאר הקאסט של הסרט פנטסטי. יוצא מן הכלל! ג’ורדן וסרקיס שכבר צוינו הם נבלים מעולים, כל אחד מהם בדרכו, וכל אחד יכול היה להחזיק סרט שלם לבד בלי השני אם היה צריך. סרקיס במיוחד היה תענוג צרוף בכל רגע בו הוא היה על המסך – נראה שלשחק ה-Motion Capture הוותיק היה נחמד להופיע בדמות עצמו לשם שינוי, ולא בתפקיד קוף/הוביט מעוות/קיסר חלל. מרטין פרימן (Martin Freeman) מ”שרלוק”, “פארגו” ו”ההוביט” גם הוא חזר לאותו תפקיד אותו הוא שיחק ב”מלחמת אזרחים”, והיה טוב כהרגלו.
לופיטה ניונגו (Lupita Nyong’o) גם היא מוכרת לנו בעיקר כקול ולא כפנים, מ”מלחמת הכוכבים” ו”ספר הג’ונגל” החדש, אך מסתבר שהיא גם שחקנים נהדרת, ולא רק מדובבת. דנאי גורירה (Danai Gurira) ודאי מוכרת לכם כמישון בעלת הקטאנה ב”מתים המהלכים” – היא מעולם לא עשתה רושם של שחקנית טובה, אלא שכאן היא לא רק הייתה לוחמת נועזת, אלא גם שומרת ראש נאמנה ומצפן מוסרי חזק למלך הצעיר. היא דמות שאנחנו מעודדים לאורך כל הסרט.
מלבדם הופיעו בסרט פורסט וויטאקר (Forest Whitaker) מ”המפגש“, “רוג אחת“, “גוסט דוג” ו”המלך האחרון של סקוטלנד”, דניאל קאלויה (Daniel Kaluuya) מ”תברח” ו”סיקאריו”, סטרלינג קיי. בראון (Sterling K. Brown) מ”פשע אמריקאי”, ועוד המון שחקנים בתפקידים גדולים כקטנים, שפשוט העשירו את הסרט ופיצו על החולשה היחסית של הגיבור. העושר הזה גם יצר ציפיות מסוימות שלא מומשו.
פשטני מדי מעת לעת
יכול להיות שנהיינו צופים מפונקים. ויכול להיות שמארוול היא זאת שקפצה כאן מעל לפופיק. איך שלא נסתכל על זה, משהו ב”פנתר השחור” מרגיש קצר, מהיר ופשטני מדי. אנחנו רגילים לסדרות ומיני סדרות, לאפוסים טלויזיוניים באיכויות הפקה קולנועיות, שנמשכים על פני שעות ארוכות.
כשאומרים לנו שיש ממלכה עם מלך צעיר שזה עתה ירש את הכתר, שיש לו אויבים מבחוץ ומבפנים, שיש חמישה שבטים בווקאנדה עם מאפיינים שונים, אנחנו מצפים לפגוש חמישים דמויות ולשמוע עשרים סיפורים. אבל איכשהו כאן סיפור שיכל להמשך על פני טרילוגיה שלמה משל עצמו נפתח ונסגר במסגרת סרט אחד, ובמהלך של ימים ספורים בסרט. ובתמונה הגדולה של מארוול זה גם הגיוני.
תחשבו רגע איפה אנחנו נמצאים עכשיו – זהו השלב השלישי של היקום הקולנועי של מארוול, והשלב הזה עלה לרמה הקוסמית. ב”דוקטור סטריינג’“, “שומרי הגלקסיה חלק 2” ו”ת’ור: ראגנארוק” כל הנבלים והאתגרים היו קוסמיים, אלים/שדים רבי עוצמה שנוצחו בזכות כוחות העל הלא מבוטלים של הגיבורים עצמם, והתהליכים שהם עברו. איך מכאן ירדנו לרמה ארצית כה נמוכה?
העיסוק בווקאנדה הכרחי, כמובן. מרגע שהיא הוצגה כקיימת בעולם הזה, חובה להכיר אותה לצופים. ידוע לנו הרי שפלישת חייזרים מאסיבית מצפה לכדור הארץ, כזו שמגמדת את הפלישה שקרתה בניו יורק ב”נוקמים” המקורי. כאשר כדור הארץ כולו בסכנה מת’אנוס, נשקיה המתקדמים של ווקאנדה יהיו נחוצים, והפנתר השחור יצטרך לקחת חלק בלחימה, יחד עם הממלכה שלו. אין זמן לטרילוגיה – אך צריך גם לספר סיפור.
וכך נוצר “הפנתר השחור”, סרט שהוא קצת פלסטר. סרט שמראש נידון לספר סיפור קטן וחסר משמעות ביחס למה שצפוי לנוקמים בעוד חודשיים בלבד. ואולי אפשר היה לספר סיפור יותר מעניין או יותר אלגנטי, או יותר רלוונטי פשוט. אבל למרות שמדובר בסרט שאינו מושלם, אני שמח מאוד שהגענו לווקאנדה – היה שווה מאוד לבקר בה.
בשורה התחתונה
“הפנתר השחור” לא ייזכר כאחד מהסרטים הטובים של מארוול, אבל גם לא יפול לבור של הסרטים הנוראיים. בדומה ל”אנט מן”, מדובר בסרט ביניים שכזה – סרט שמספר סיפור קטן יחסית לגודל של הסיפורים שאנחנו רגילים אליהם עכשיו. אם “אנט מן” היה סיפור של שלב 1 שסופר בשלב 2, אז “הפנתר השחור” הוא סיפור של שלב 2 שמסופר בשלב 3 – סיפור גלובאלי כשאנחנו כבר מזמן ברמה הקוסמית.
אבל הוא סיפור מהנה, עם דמויות מצוינות, דמויות שחלקן יופיעו שוב ב”מלחמת האינסוף”, והוא מראה שעם קצת מאמץ וחשיבה מחוץ לקופסה אפשר לספר סיפורים במקומות שהקולנוע כמעט אף פעם לא מבקר בהם – ולהעשיר את החוויה שלנו פי כמה וכמה בזכות זה.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.